מרכבת המשנה (חעלמא) - א כט

מתכוון לעשותו בפ"ר וכו' עכ"ל ונראה פשוט וברור בכוונת רש"י והשלטי גבורים דס"ל דכל דשא"מ אפילו עושה הפעולה ממש מותר שהרי בפ"ק דעכו"ם די"ב בנתפזרו מעות לפני עכו"ם היה מותר לשחות ולהגביה מעות אי לאו משום מראית עין אע"פ שהוא משתחוה ממש לעכו"ם ואין לך פ"ר גדול מזה אפ"ה שרי ומקרי דשא"מ הואיל שאין כוונתו להשתחוות לעכו"ם אלמא דעיקר הדבר שכל דשא"מ שרי אפילו עושה הפעולה של איסור ממש דבכל העברות שבתורה בעינן שיתכוון לשם עברה אבל כשאינו מתכוון לשם עברה אע"פ שעושה העברה ממש כל שלא נהנה פטור ור"ל לאפוקי מחלבים ועריות דחיי' המתעסק בהו כמבואר בכריתות שכן נהנה) אלא הא דקיי"ל במסוכרייתא דנזייתא דאסור להדוקי בי"ט וה"ל פ"ר משום דכיון שא"א בעולם להדוקי מסוכרייתא דנזייתא בלא סחיטה נמצא כיון שההיתר א"א לו לעשות בשום אופן בלא האיסור הרי כשמתכוון לעשות ההיתר ה"ל כאלו מתכוון לעשות האיסור ומקרי דבר שמתכוון והיינו טעמא דפ"ר ובכוונה תליא מלתא דכל כוונה שהיא פ"ר ה"ל כאלו מתכוון לעשות האיסור משא"כ בנתפזרו מעותיו לפני עכו"ם אפילו בשוחה ומשתחוה בפועל ללקט כיון שאין כוונתו לשחות אלא ללקט המעות ואפשר בעולם ללקט המעות ולא ישתחוה כגון שישב ויטול כמש"ר או יטה לצדו וישתחוה כפרש"י הילכך לא חשיבא הכוונה פ"ר ומקרי דשא"מ אע"פ שמשתחוה בפועל. והיינו מ"ש רש"י בזבחים דאפשר דמזלף וכו' ר"ל דודאי אלו הי' מצות ניסוך דוקא בטפין גסין דאז הי' בלתי אפשר לנסך בלא כבוי וכל שהי' מתכוין לנסך הוה פ"ר וכאלו מתכוון לכבות משא"כ השתא דמותר ואפשר לנסך בטפין דקין וזה תכלית כוונתו רק לנסך מקרי דשא"מ דלא הוה כוונתו פ"ר הילכך אפילו מנסך בטפין גסין ומכבה בפועל שרי והן הן דברי השלטי גבורים. והדברים ברורים. הרי נראה בעליל דלהכי המשיל רבנו פ"ר כשצריך ראש העוף לצחק בו שנמצא מתכוון לחתוך ראש העוף וא"א לחתכו מכאן וחיה ה"ל כאלו מתכוון להמיתו. משא"כ לפירוש הערוך שצריך לדם נמצא שאינו מתכוון לחתוך הראש אלא להוציא דם והרי אפשר להוציא דם בלא המתה מש"ה לא חשיב פ"ר אע"ג שחותך הראש בפועל כיון שאין תכלית מגמתו אלא להוציא דם וכה"ג חשיב דשא"מ לדרך רש"י ורבנו (אמנם בערוך לדרכו דכה"ג נמי מקרי פ"ר הוצרך לפרש דזילוף ע"ג האישים חשיב פ"ר דלא ניחא לי' ולשיטתו הנזכרת אזיל) ואע"ג דבפ' כל שעה משמע דאפשר ולא קמכוון חמיר מלא אפשר ולא קמכוון היינו דוקא היכא דמלתא דלא אפשר ולא קמכוון לא הוה פ"ר דומיא דגורר אדם מטה כסא וספסל דבקטנים שאפשר לישא אותם על כתפיו חמירי מגדולים שמוכרח לגוררם אפילו בגדולים הרבה שכשגוררן עושה חריץ בודאי דאין זה פ"ר דתכלית כוונתו להעבירם ממקום למקום ואפשר בעולם להעבירן בלא גרירה ועשיית חריץ מש"ה לא חשיב כאלו מתכוון לעשות חריץ. ונקרא אי אפשר אע"ג דאפשר בעולם להעבירם בלא גרירה כיון שכעת שאין לו עוזרים מוכרח לגררו עיין בתוס' פ' כל שעה דכ"ה ד"ה לא אפשר וכו' אבל כל דבר שא"א בעולם שיעשה ההיתר בלא האיסור חשיב פ"ר וכאלו הוא מתכוון לאיסור. והא דמילה בצרעת חשיב פ"ר אע"ג, דאפשר בעולם למול בלא קציצת בהרת היינו משום דמיהות כשמתכוון למול ילד זה חשוב פ"ר דא"א כלל למול תינוק זה בלא קציצת בהרת משא"כ הכא אפשר בעולם לישא ספסל זה בלא גרירה ואין תכלית מגמתו אלא להעביר ולא לגרור הילכך אע"ג דעתה דאין לו עוזרים חשיב אי אפשר אדרבה זה מעליותא כיון דמ"מ אין הכוונה פ"ר ומקרי דשא"מ ושרי. ובהכי ניחא הכל דגבי צירוף מיחם אפשר בעולם להפשיר המים בלא צירוף כלי זה וזה אין כוונתו לצרף אלא לחמם הילכך ה"ל דשא"מ אע"פ שמצרף כלי זה. וכן הך דתולש שער הבכור דאין כוונתו אלא לפנות מקום לקופיץ וזה אפשר בעולם בלא גזיזה מקרי דשא"מ אפילו תולש בהעברתו. וניחא נמי הך דס"פ ספק אכל דהחותה גחלים להתחמם נמצא שמתכוון לחתות להוסיף חום וא"א בעולם לחתות אם לא שיכבה צד העליון ויבעיר צד התחתון ה"ל פ"ר לזה לא מתוקם פלוגתייהו בדשא"מ אלא במשאצ"ל משא"כ בחותה לכבות והובערו מאליהן דאין כוונתו אלא לכבות ואפשר בעולם לכבות בלא חיתוי הילכך א"נ מחתה ה"ל דשא"מ. ובהכי ניחא פסק רבנו ספ"ז מה' שגגות שכ' החותה גחלים להתחמם והובערו מאליהן חייב שתים ותמה עליו הכ"מ. והלח"מ נדחק ליישב דאיירי רבנו במתכוון ולפמ"ש ניחא דאפילו אינו מתכוון ה"ל פ"ר ונקיט רבנו משאצ"ל לרבותא משא"כ פ"ר דהוא מוסכם ומודה ר"ש. משא"כ בחותה שלא להתחמם דאינו מתכוון לחיתוי בעינן שיתכוון להבעיר ולכבות דבנתכוון לכבות העליונות כדי להבעיר התחתונות קיי"ל מקלקל בהבערה פטור. וכן באיקומתא דליקדם פסק רבנו לקמן ה"ט דפטור והיינו שדקדק רבנו לכתוב שהוא מכבה ומדליק. אם נתכוון לכבות ולהדליק. דנקיט כבוי קודם הבערה. ובאיקומתא דנתכוון לכבות והובערו מאליהן כיון דלא הוה פ"ר פטור (וגם לדרך הערוך ניחא דבנתכוון לכבות והובערו מאליהן פטור דה"ל פ"ר דלא ניחא לי' דומיא למה דמשני בשבת דע"ה שאני הכא דכל כמה דאית בי' נשמה טפי וכו' ה"נ כל עצמו הוא מהדר לכבות משא"כ בחותה להתחמם דה"ל פ"ר דלא איכפת ליה). ולפמ"ש צ"ל דסובר רבנו דת"ק דמחייב תרתי בנתכוון לכבות והובערו מאליהן משום דדשא"מ אסור מדאורייתא לר"י אע"ג דלא הוה פ"ר לפמ"ש. וכדי שלא תקשה לרבנו קושיי' התוס' במס' יומא ד"ה ה"מ וכו' שכתבו מיהו קשה דבשמעתין משמע דדשא"מ אפילו פ"ר לא הוה דאורייתא לענין שבת וכו' ע"ש. יש לפרש הסוגי' דיומא לדרך רבנו דלפי מה דמוקים משום דשא"מ פריך דהא ס"ל לאביי אליבי' דר"י דדשא"מ אסור מן התורה וליכא לשנויי דמילה בצרעת ה"ל פ"ר דהא אביי מקמי דהדר בי' לא שאני לי' בין פ"ר או לא. ומשני דצירוף עששיות דרבנן וכמ"ש התוס' (א"נ דאין בעששית צירוף גמור וכמ"ש ה"ה לקמן פי"ב ה"א בשם הרמב"ן) ואין שבות במקדש. ואף על גב דקיי"ל כר"ש בדשא"מ אפ"ה כתב רבנו פ"ב מה' עיה"כ ה"ד טעמא דאין שבות במקדש דאע"ג דמשום צירוף ה"ל דשא"מ דמותר ודלא כמ"ש הלח"מ שם מ"מ הרי קיי"ל