מרכבת המשנה (חעלמא) - א כח

תימר דר"ש הוא ברם כרבנן מ"מ הרי חרש מ"מ הרי קצר ע"כ. ונראה לכאורה דה"ק דהקוצר לעשבים אינו תולש סמוך לקרקע ומשייר קש ואין כאן יפוי הקרקע ופ"ר אבל בקוצר ליפות ה"ל פ"ר לענין קוצר אמנם אין זה כדאי לדחות סוגיין הבבלית שנאמר דסמך רבנו על הירושלמי בזה. כיוצא בזה פ"ה מה' סוכה ה"ה עבר וליקטן או שליקטן א' א' לאכילה וכו' ה"ז כשר ע"ש בכ"מ דפריך דמשמע מדברי רבנו דמותר ללקטן לאכילה ובגמ' הקשו דה"ל פ"ר ומתקן מנא ומשני דאית לי' הושענא אחריתי ולמה השמיט רבנו תירוץ הגמ' ואע"ג דה"ה גריס התם אחר גי' הגהו' מיי' כגי' הכ"מ אחד אחד ע"ש. כיוצא בזה פ"א מהק"פ הי"ד הרגיש הלח"מ דלמה סתם רבנו דאף בשבת מפשיטין מן החזה ולמטה כרבנן דרי"בב ובגמ' פריך והא מודה ר"ש בפ"ר ומשני דעביד לי' בברזי ע"ש. ובתלת זימני הוה חזקה דבכוונה עצומה השמיט רבנו תירוצי הגמ'. עוד קשה טובא פ"י מ"ה כלאים הי"ח ואפילו לגנוב את המכס וכו' עיין בכ"מ ומה שתירץ הכ"מ דחוק דודאי דין העלאה כדין לבישה דכי היכי דכתיב לא תלבש שעטנז כתיב נמי בגד כלאים לא יעלה עליך והרי העלאה זו דרך לבישה ולא קממעטינן אלא אהל של שעטנז כמ"ש רבנו שם. והנה הסתירה הזאת בעצמה בש"ע י"ד שהעתיק דברי רבנו. והב"ח רצה ליישב דהלובש כלאים להבריח המכס ה"ל פ"ר וכ' עליו הט"ז דאישתמיטתי' לשון גמ' ב"ק דקי"ג דגרסינן התם איכא דמתני לה אהא לא ילבש אדם כלאים אפילו ע"ג עשר כדי להבריח בו את המכס מתני' דלא כר"ע דתניא אסור להבריח את המכס ר"ש משום ר"ע אומר מותר להבריח את המכס (ועיין בתוס' זבחים דצ"א ע"ב דגרסו ר"ש משום רע"א מותר ללבוש כלאים להבריח את המכס ע"ש וכן עיקר) בשלמא לענין כלאים בהא קמפלגי דמ"ס דשא"מ מותר ומ"ס דשא"מ אסור וכו' ע"כ. ואי משום הא לאו קושיא די"ל דבעי הש"ס לאוקים דר"ע ס"ל דכל דשא"מ מותר אפילו פ"ר ועיין שבת דקל"ג דס"ד דאביי התם אליבי' דר"ש דדשא"מ מותר אפילו פ"ר ואף לפי מה דהדר בי' אביי התם מ"מ אין זה תימה שנאמר דר"ש אליבי' דנפשי' מודה בפ"ר ומשמי' דר"ע קאמר דאפילו פ"ר מותר. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי דודאי אף במוכרי כסות ה"ל פ"ר ודוחק לחלק ביניהם. והט"ז רצה ליישב דהלובש להבריח המכס הרי הוא נהנה מן הכלאים שמחמת הלבישה ניצל מן המכס משא"כ במוכרי כסות שאין המכירה תלויה בהעלאה ע"ש סי' שמ"א ודבריו דחוקים דאטו כלאים אסור בהנאה ולא אסרה תורה אלא הנאת חימום בלבד (ולדרכו נמי קשה הך קושיא בעינא מסוגי' דב"ק מה שהקשה לדרך הב"ח וכבר הרגיש בזה החוות יאיר אך לפמ"ש לק"מ) וע"ש בש"כ שנכנס ג"כ בדחוקים. ועיין בשו"ת חוות יאיר שאלה קפ"ח שהאריך בזה וכל דבריו תמוהים דהנה מה שהקשה דלמה מדמה בגמ' לביש' כלאים להנצל מן המכס לדש"מ דלא דמי דהא מתכוון ללבוש ויותר ה"ל לדמות למשאצ"ל דלא שייך בשארי איסורים זולת בשבת גרידא וצריך לומר בודאי כפי מה שתירץ דאין המלקות משום לבישה גרידא אלא משום הנאת חימום. וכן משמעות דברי רבנו שם הי"ט דבגדים שאינם דרך חימום פטור ומותר והילכך אע"פ שמתכוון ללבוש כיון שאינו מתכוון להתחמם מקרי דשא"מ. ומיהו הא ודאי דמקרי פ"ר דאע"ג דמתכוון בלבישה להבריח המכס בהכרח מתחמם מן הבגד כלאים אע"פ שאין לו הנאה מחימום זה התורה אסרה אפילו חימום של צער הגע בעצמך הרי שלבש בתקופת תמוז בגד עב של כלאים אטו יהיה פטור. ומ"ש החוות יאיר ולא הוה ההנאה פ"ר דמי יימר שיעלה לו ערמתו כי אפשר שהמוכסן יחקור וירגיש ויטול ממנו מכס וכו'. ובלה"נ צ"ע דוכי תופרי כסות שנוטלין שכרן וכן מוכרי כסות שמרויחין יום יום לא ה"ל כהנאה פ"ר ע"כ. ודברים הללו כבדים הן דנראה שנמשך אחר הט"ז דהך הנאה שבלבישה שניצול מן המכס והנאה דתופרי כסות שמרויחין אסור וזה טעות כנ"ל דאטו אסרה תורה להנות מכלאים ולא אסרה תורה אלא הנאת חימום ואפילו חימום של צער כמ"ש ומה שמסיק החוות יאיר דלא תקשה סתמא אסתמא דמש"ה אסור לגנוב המכס משום מראית עין ולכן פסק הרמב"ם כשתיהן ע"ש באורך. היא שגיאה גדולה דהא בהדיא כ' רבנו ואם עשה כן לוקה אלמא דמדאורייתא אסור ולא משום מראית עין. ואחר שדחינו דברי הט"ז והחוות יאיר בשתי ידים א"כ אין בידינו ליישב דברי הכ"מ וכמ"ש. וגם בתוס' ב"ק דקי"ג כתבו בהדיא בד"ה ומ"ס דשא"מ מותר ושרי אפילו ללבוש והא נמי דתניא מוכרי כסות ומוקמינן בבמה מדליקין כר"ש דשרי דשא"מ התם נמי שרי אף ללבוש ולא שישאם דוקא על כתפיו ע"כ. והדברים מוכרחים. ותו דלקמן הכ"א ולקמן הכ"ה פסק דאסור לכרוך חבלים ואסור להניח מרדעת והנהו ה"ל דרך העלאה ואם נאמר כדרך הב"ח קשה דלמה יהיה הלובש להבריח מן המכס והכורך חבלים והמניח מרדעת פ"ר ומוכרי כסות ותופרי כסות וכלאים שע"ג מת ובהמה הנזכרים שם הכ"ו לא יהיו פ"ר. וגם דברי הש"ך דחוקים ואינם מספיקים ליישב הך דכורך חבלים ואין לנו בזה שום יישוב מספיק. וטרם ניישב כל התמיהות הנזכרות נעורר דקדוק נחמד דבערוך פירש פסיק רישא ולא ימות הרי שצריך לדם וחתך ראש העוף אע"פ שאינו מתכוין להמיתו חייב על נטילת נשמה ע"כ. ורבנו שינה וכתב הרי שצריך ראש העוף לצחק בו הקטן וחתך ראשו וכו'. ולמה לא פי' רבנו כפי' הערוך הלא דבר הוא ולפמ"ש לא דבר ריק הוא ונ"מ טובא בין שני הפירושים דהנה בזבחים דצ"א ע"ב איתא המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג אישים ופריך והא מכבה ומשני ר"ש היא דאמר דשא"מ מותר והקשה רש"י וא"ת והא פ"ר הוא ותירץ דאפשר דמזלף בטפין דקין הילכך אי נמי מזלף בטפין גסים ומכבה דשא"מ הוא ע"כ. אמנם בתוס' יומא ד"ה ה"מ הנזכר מפרשים לדרך הערוך דה"ל פ"ר דלא ניחא לי' א"נ דמנסך באמת בטפין דקים או ע"ג אברים ע"ש. ואין זה כוונת רש"י שכ' בהדיא דמותר לזלף בטפין גסין ולכבות ודברי רש"י לכאורה קשים ההבנה. וכיוצא בזה ראיתי בשלטי גבורים ס"פ האורג אחרי שכתב ליישב דברי הרשב"א כנזכר כתב וז"ל ואני כתבתי בחידושי דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפ"ר אז אפילו עביד אותו מעשה בפ"ר שרי כי לא