מרכבת המשנה (חעלמא) - א כז

ולא אבוש לעמוד במקו' גדולים בחקירה זו מה שמוכרח לדעתי בכוונת רבנו ולא אחוש במה שלפעמים אטה מדרך רבותינו בעלי התוס' נ"ע כי מלאכתי זה בספר הזה ליישב דברי רבנו ע"פ הגמרא ושלא לחוש לפירושים הקודמים במקום אשר מצאה די ידי לפרש הגמ' באופן מסכים לפסק רבנו. וצריך אני להרחיב בביאור סוגיות המדברים בשרשים הכוללים האלו. ואקדים לבאר דשא"מ ופ"ר להיותם מוקדמים בדברי רבנו וגם להיותם כוללים כל התורה כלה משא"כ דיני מתעסק ומקלקל ומשאצ"ל אינם שייכים זולת בה' שבת לבד. וזה החלי בס"ד. בענין דשא"מ ופ"ר ראיתי מבוכה גדולה. דהנה בפ' כירה דמ"א פריך והלא מצרף ומשני ר"ש היא דאמר דשא"מ מותר. ובתוס' ד"ה מיחם נדחקו בזה והקשו דה"ל פ"ר כיון דה"ל שיעור לצרף. ותירצו דכה"ג לא הוה פ"ר והא דפריך והלא מצרף ר"ל והלא שמא מצרף. וזה דוחק וגם מצד הסברא ודאי מצרף:

. עוד זאת במס' בכורות דכ"ד בסוגי' דתולש לאו היינו גוזז נדחקו התוס' בד"ה והיינו וכו' דתולש דמתני' ה"ל פ"ר ולא שייך דשא"מ ע"ש באריכות. גם במס' כריתות ס"פ ספק אכל הובאו שתי ברייתות בענין החותה גחלים לכבות והובערו מאליהן דאיכא מ"ד דחייב ב' ואיכא מ"ד דפטור על הבערה ואינו חייב אלא אחת וקאמר בגמ' דמ"ד חייב שתים משום דס"ל דשא"מ אסור ומ"ד אינו חייב אלא א' ס"ל דשא"מ מותר ובתוס' יומא דל"ד ד"ה הני מילי ושם בתוס' כריתות במקומו העלו דה"ל פ"ר מדקמחייב ר"י שתים דס"ל להתוס' דדשא"מ אסור לר"י מדרבנן היכא דלא הוה פ"ר ור"ש דפוטר מתורת משאצ"ל ע"ש. והוא דוחק דא"כ למה אחז בגמ' דפליגי בדשא"מ כיון דבאמת תורף פלוגתתם במשא"צל. ומה גם דבסמוך לזה בחותה גחלים להתחמם והובערו מאליהן מוקי פלוגתייהו במשאצ"ל ומה הפרש בין זה לזה הגם דהתוס' יישבו זה בכלל דבריהם מ"מ הוא דחוק. ואף גם זאת בשבת דע"ה דפריך גבי צידת חלזון וליחייב נמי משום נטילת נשמה ומשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. ופריך והא מודה ר"ש בפ"ר ומשני שאני הכא דכל כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצול צבעי' ופרש"י וכי מודה ר"ש במידי דלא איכפת לי' והקשו התוס' דבפ' הבונה קמשני לא צריכא דעביד בארעא דחברי' אע"ג דבארעא דחברי' לא שייך לומר דניחא לי' שלא לייפות הקרקע. וראיתי בכ"מ לקמן ה"ז שכ' מ"כ ההפרש שבין משאצ"ל ובין פ"ר דגבי פ"ר אינו מכוון למלאכה כל עיקר וכו' אבל משאצ"ל מתכוון למלאכה וכו'. ועם היות שבהשקפה ראשונה דבריו מחוורים אין בהם בנ"ט דלפ"ז בדין הוא שיהיה משאצ"ל חמיר טפי מפ"ר שהרי מתכוון למלאכה ונהפוך הוא דהא במשאצ"ל פוטר ר"ש ובפ"ר מודה דחייב (והמשל שהביא מצידת צבי הוא נכון לדרך רש"י וכמ"ש הר"ן באריכות ס"פ האורג שהרי שהיה צבי בבית ונעלו וידוע לו מהצבי אע"פ שלא כוון לצידת הצבי רק לשמירת ביתו גרידא הוה פ"ר אלא כשלא ידע שיש שם צבי ונעלו מותר ואין צריך לפתוח ודלא כדעת הרשב"א דס"ל דמותר לנעול בעדו ובעד הצבי ע"ש. אמנם לדעת הרשב"א תמוה דלמה לא חשיב כה"ג פ"ר. ובשלטי גבורים כ' ליישב דברי הרשב"א וז"ל דמצינו למדים דאע"ג דקיי"ל פ"ר אסור היינו דוקא שבאותו מעשה דעביד הפ"ר אינו מתכוון ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו פ"ר שעושה עושה ג"כ דבר היתר עמו ומתכוון גם לדבר ההיתר אז אע"ג דקעביד פ"ר ומכוין גם לו שרי וכו' ע"ש. ודבר תימה הוא דבהדיא אמרינן גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ אלמא דבמתכוון לעשות חריץ אע"פ שעושה ג"כ עמו דבר היתר דהיינו הגרירה אסור וכ"ש בפ"ר עם דבר היתר דאסור ודוחק לדחות דה"ק ובלבד שלא יתכוון לדבר האיסור גרידא דהיינו רק לעשות חריץ. והאיך יפרש לדרכו הא דקיי"ל במסוכרייתא דנזייתא דאסור להדוקי בי"ט שהרי מתכוון בודאי אף להיתר דהיינו לפקוק. (וא"א ליישב דברי הרשב"א אם לא שנאמר דשאני פ"ר דנעילת בית הואיל שאינו עושה הצידה בידים לא דמי לשארי פ"ר והבן זה) וראיתי יישוב לקושי' זו בדברי התוס' פ' הבונה ובתוס' יומא ד"ה ה"מ הנ"ל שכתבו בשם הערוך דכל פ"ר דלא ניחא לי' שאינו נהנה מותר וא"כ י"ל דלא קפטר ר"ש במשאצ"ל כמו החופר גומא וא"צ לעפרה אלא משום דלא ניחא לי' הגומא (אפי' אלו לא היה מקלקל דמשום מקלקל אף ר"י מודה דפטור) וכן כל משאצ"ל איירי דלא ניחא לי' דאי ניחא לי' ה"ל משצ"ל והילכך כיון דבמשאצ"ל מכוון למלאכה אסור והואיל דלא ניחא לי' פטור. ובפ"ר הואיל דניחא לי' אע"ג שאינו מתכוון למלאכה חייב אבל בפ"ר דלא ניחא לי' שג"כ אינו מתכוון למלאכה גרע ממשאצ"ל הילכך אפילו לכתחלה שרי. אבל לדעת רש"י בשבת דע"ה דבמידי דלא איכפת לי' חייב בפ"ר כנזכר הדרא הקושי' לדוכתא דמאי אולמי' דפ"ר ממשאצ"ל. וכפי הנראה מלשון רבנו ז"ל בפרקין מדלא חילק בין פ"ר דניחא לי' או לא משמע דבכל גוונא מחייב וקשה כנ"ל. גם מי יתן ואדע האיך מפרש רבנו סוגיא ד"פ הבונה דק"ג דפריך אטו כלהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ומשני דלא קמכוון. ופריך והא מודה ר"ש בפ"ר ומשני לא צריכא דעביד בארעא דחברי' דליכא לפרש כפי' הערוך דבארעא דחברי' ה"ל פ"ר דלא ניחא לי' דהרי בארנו דרבנו לא מחלק בהכי וצריך לפרש דכיון דעביד בארעא דחברי' ה"ל משאצ"ל ופטור לר"ש מתורת משאצ"ל. וא"כ לפ"ז לדידן דקיי"ל במשאצ"ל כר"י אידחי לי' הך ברייתא מהלכתא וקשה האיך פסק רבנו כהך ברייתא לקמן בפ"ח (ולפמ"ש לקמן דמודה ר"י במלאכה שאינה צריכה כלל ניחא וא"כ הן הנה דברי הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' פטור אפילו לר"י ומשום מלאכה שאינה צריכה כלל אבל יש בזה מילין עיין לקמן). וביותר קשה דרבנו לא חילק התם כלל בין ארעא דידי' ובין ארעא דחברי' ותקשה אליבי' קושיי' הגמ' דהא לא נזכר בדבריו גם התירוץ השני דהתם באגם שנו וא"כ קשה אטו כלהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ותמהני על כל נושאי כלי רבנו שלא הרגישו בזה. האף דבירושלמי פ' כלל גדול גרסינן פשיטא קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר ואינו חייב משום מיפה את הקרקע לא צורכה דלא. קצר ליפות את הקרקע מהו שיהיה חייב משום קוצר ומשום מיפה את הקרקע ואפילו