מרכבת המשנה (חעלמא) - א רמז

מתניתין כר"א בר צדוק דהלכתא כוותי' וזה אינו דהא לעיל דכ"ד ע"א מסיק דמתניתין כת"ק דראב"צ. גם מדקדק המשך דברי התוספות למה שפתחו דבב"ד של כ"ג איירי. גם הקשה דהאיך ס"ד כלל לאוקים סיפא בדליכא שהות דהא כבר שמעינן מרישא ותירץ הרב הנ"ל דודאי לפי מה דס"ד דאיירי בראוהו ביום שלשים וליכא שהות לקדשו עפ"י ראיית' ובהכרח מעובר ואפ"ה למחר ביום ל"א יעמדו ב' ויעידו משום דמצוה לעבר ע"פ הראיי' כרבנן דר"א ב"צ ומש"ה בעינן שיעמדו שנים מב"ד ויעידו לפי שאין ראוי לקדש חדש מעובר מראיי' דאתמול שהי' ראוי לקדשו תכף ומדפריך ולא תהא שמיעה וכו' מכלל דקס"ד בדאיכא שהות משום דניחא לי' לאוקים מתני' כר"א ב"צ ובדאיכא שהות ויעמדו שנים ויעידו ויאמרו מקודש ביום שלשים וקס"ד דהתוספות דע"כ לא פריך ולא תהא שמיעה ול"ל עדים דמאי פסקא דמקשה דלמא בעינן ראיי' בשעת מעשה ע"כ תורף דברי הרב מהר"מ. וכל הדברים יגעים דמה שתפס על המהרש"א דלמה לא הקשה על התוספות מנ"ל להוכיח מהמקשה דאיכא שהות דלמא קושיי' המקשה דלמה לי עדים וזו היא קושיית הרלב"ח אין זה תפיסה דניחא להו להתוספות למימר דהמקשה מוקי' מתניתין אליבא דכ"ע ולר"א ב"ב לא מתוקמא מתניתין אלא בראוהו ביום שלשים מבע"י ואיכא שהות כי היכי דתהוי סיפא דראוהו ב"ד בלבד ביום שלשים דומי' דרישא ולזה אחז המהרש"א קושייתו דא"כ דמתניתין כר"א ב"ב בל"ז מוכח דיש שהות מדקתני ויאמרו מקודש ביום שלשים או לפי המסקנא בליל שלשים ואיכא שהות טובא ובזה ניצול המהרש"א גם מתפיסתו השני' דסוגי' דלעיל דכ"ד לא מכרעא לאוקי' מתניתין דלא כר"א ב"צ אלא דרך דחיי' איתמר. ומה שמדקדק המשך דברי התוספות ומאי קמ"ל בסיפא טפי מרישא קושיי' קחזינא בלא פירוקא. ומה שתירץ אינו מספיק חדא דאין זה סברא דעדות הב"ד שהם מעידים שראוהו ביום שלשים תהא מועלת לעבר טפי מראייתם ביום שלשים דאכתי לא פלטינן מהקושי' לא תהא שמיעה שנראה ביום שלשים גדולה מראיי' שראו ביום שלשים כיון דסוף סוף מעברינן על עדות זו שנראה בזמנו. ותו דאף אם יהיבנא לי' סברתו אכתי לא מתורץ מידי דכיון דכל עיקר קושיי' המקשה דקא ס"ד בדאיכא שהות כי היכי דתתוקם מתניתין כר"א ב"צ וכן מדלא תירץ המתרץ בדליכא שהות מכלל דניחא לי' לאוקים בראוהו בלילה דאז איכא לאוקים בליל שלשים וכר"א ב"צ או בליל ל"א וכרבנן משא"כ אלו הי' מוקים בדליכא שהות לא מיתוקם כר"א ב"צ וא"כ למה להו להתוספות לאחוז הוכחתם מכח דברי המקשה ה"ל לאחוז עיקר הטעם למה לא מתוקמא מתניתין בדליכא שהות כי היכי דתיתי כר"א ב"צ והדרא קושיי' המהרש"א כפי מה שהסברנו לדוכתא. גם מה שסיים וקס"ד דהתוספות דע"כ לא פריך ולמה לי עדים דאין עד נעשה דיין אלא בשעת ראיי' זו היא כפי סברת הר"י אשכנזי הנ"ל וכבר העיד בעצמו שאין זה דעת הפוסקים. אמנם מה שנ"ל ביישוב דברי התוספות אחרי שנציע דאע"ג דס"ל לרש"י דמעברין ע"פ עדים וגם זה בכלל מצוה לקדש ע"פ הראיי' כמבואר בפרש"י ד"כ ע"א ד"ה הכא דקתני מחללין וכו' ודלא כדעת רבנו וכנ"ל מ"מ מודה רש"י דעדים המעידים שראוהו בזמנו דהיינו בליל שלשים או ביום שלשים קודם חשכה אין עדותם מצוה לעשות ע"פ עדות' החדש מעובר דאדרבה האיך יאמרו הב"ד מקודש על יום ל"א שהוא ר"ח ע"פ עדותם שראו ביום שלשים והוא ר"ח. ועם היות שסברא זו חזקה ומתקבלת יש לזה ראיי' מהמשנה סוף פרק קמא דתנן שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת וכו' ואי ס"ד דמצוה לקדש יום ל"א ע"פ עדים שראו בזמנו א"כ אם ראו עדים את החדש ביום כ"ט או בליל שלשים ואיקלע יום שלשים בשבת אמאי לא יחללו על מהלך שני ימים ולילה ואין לדחות דלהכי אין מחללין דכיון שראוהו בליל שלשים בודאי יהי' נראה בעליל ביום ל"א דאין זה הכרח דשמא יכסוה עבים והרי אפילו נראה בעליל מחללין את השבת. וכן יש לדקדק מלשון רש"י ד"כ ע"א בד"ה מאיימין וכו' שיחרישו כדי לעברו ומדלא כתב שיחרישו היום משמע דאף למחר יחרישו (והגע בעצמך לדעת רבנו לקמן פ"ג הט"ו אפילו באו עדים אחר ד' או ה' ימים שראוהו בזמנו מחסרין החדש על פיהם ונהי דס"ל לרש"י שאין אנו מחסרין את החדש אחר שנתעבר בודאי שאין מצוה לקדש חדש מעובר ע"פ ראייתם בזמנו) ואחרי שבארנו זה נתגלה כוונת התוספות דודאי לפי הסוגיא הנ"ל דף כ"ד ע"א דרצה להוכיח מרישא דמשנתנו דאתיי' כר"א ב"צ מכלל דסיפא לא מכרעא ומתוקמא אליבא דכ"ע ובודאי אם נוקי' מתניתין כר"א ב"צ מוכרח דאיירי סיפא בדאיכא שהות מדנקיט ויאמרו מקודש והא דפריך ולא תהא שמיעה וכו' מתפרש כפשוטו דקס"ד דאיירי בראוהו ביום שלשים דומיא דרישא ובהכרח איכא שהות ומשני שראוהו בליל שלשים ולהכי מפרש רש"י דסיפא לאו ארישא קאי וכמ"ש מהרש"א ולא נעלם זה מרבותינו בעלי התוספות אלא דניחא להו לפרש דמ"ש רש"י ולאו ארישא קאי וכו' הוא פירוש כולל אפילו תימא דמתניתין כרבנן דר"א ב"צ אפ"ה ע"כ מתניתין בדאיכא שהות וזה מוכרח לפי הצעה הנ"ל דאי ס"ד דסיפא דומיא דרישא בראוהו ביום שלשים ולא הספיקו לומר מקודש ויעמדו שנים מב"ד ויעידו ביום ל"א לעברו ע"פ עדים דהא כבר בארנו דאין מקדשין יום ל"א ע"פ עדים שראוהו בזמנו. אך דעדיין הי' מקום לומר דאי מתניתין כרבנן שפיר מתוקמא סיפא דומיא דרישא בראוהו ביום שלשים וליכא שהות דבסיפא דראוהו ב"ד בלבד ולא כל ישראל דכיון שכל ישראל לא ראוהו ביום שלשים אלא בליל ל"א הילכך יעמדו שנים פי' שנים משאר העם שראוהו בלילה ולא שנים מב"ד ויקדשו ע"פ שנים שראוהו בליל ל"א ובהכי מדוקדק הא דלא קתני יעמדו שנים מהם כמו דנקיט בסיפא דסיפא אבל ברישא שראוהו כל ישראל ביום שלשים אי אפשר לקדש יום ל"א ע"פ עדים. אך דזה נסתר מדקתני בסיפא דסיפא ראוהו שלשה והן ב"ד וכו' שאין היחיד נאמן ע"י עצמו מכלל דפי' ראוהו ב"ד בלבד שבסיפא שהן טפי משלשה דהיינו בי"ד של כ"ג כמו שפירשו התוספות וקשה למה באמת מצייר בב"ד של כ"ג אלא ודאי דפי' יעמדו שנים ויעידו בפניהם היינו שנים מב"ד והואיל שאין היחיד נאמן ע"י עצמו הוכרח לצייר שראוהו ב"ד של כ"ג וע"כ לא מתוקמא סיפא בדליכא