מרכבת המשנה (חעלמא) - א רמו

משא"כ לדעת הר"ן והרש"ל איכא נ"מ בין מ"ש לנטע רבעי דמ"ש בגבולין יש בו היתר אכילה הואיל דאי בעי פודהו משא"כ נטע רבעי שאם יפדנו הדר לטיבלי' היכא שלא נתמרח בהיותו נטע רבעי: הלכות שקלים פרק ד ה"ח וכן מזבח הזהב וכו' עיין פ"י מה' כלי המקדש הי"ג: הלכות קדוש החודש פרק ב

ה"ב ונמצאו זוממין וכו' עיין בלח"מ ועמ"ש לקמן פ"ג הט"ו

שם ה"ח ולא יהא ר"ת אלא יום ל"א וכו' עמ"ש לקמן פ"ג הט"ו

שם ה"ט ראוהו ב"ד וכו' עיין ברלב"ח באריכות ועיין מ"ש בפ"ה מה' שבת ה"ד. ומה שהאריך הרלב"ח בביאור דברי התוספות ר"פ ראוהו ב"ד ומסיק שדברי התוס' הללו איזה תלמיד טועה כתבן. וכיוצא בדבריו כתב המהרש"א ע"ש. והגאון מהר"י אשכנזי בהגהותיו על הרלב"ח משיג על הרלב"ח באריכות וחתר ליישב דברי התוס' ותורף דבריו דעיקר היסוד של הרלב"ח להשיג על דברי התוספות דאי ס"ד כפי' התוספות דעיקר כוונת המקשה ולא תהא שמיעה וכו' ויקדשוהו תכף כיון דאיכא שהות למה ליה להמתרץ לחדש דראוהו בלילה ה"ל לתרץ דסיפא ארישא קאי ובדליכא שהות אלא ודאי דלא ניחא ליה לתרץ הכי דאכתי קשה למה לי עדים וא"כ לפי זה אימא דקושיית המקשה נמי למה לי עדים ושפיר פריך אפילו אי ליכא שהות. ואין זה הכרח די"ל דס"ל להתוספות בכוונת רש"י דהיכא דראוהו ב"ד ביום כ"ט אינם יכולים לקדשו ביום שלשים על סמך ראייתם דבכה"ג ס"ל לרש"י דאין עד נעשה דיין אם לא בשעת מעשה בשעת ראיי' ולפ"ז בדליכא שהות לק"מ דלמה לי עדים אלא דהא דלא משני בעל הש"ס דסיפא ארישא קאי ובדליכא שהות משום דכיון דליכא לאוקי' הסיפא בלא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ליל ל"א דא"כ האיך יאמרו מקודש וכבר פנה היום ליכא לאוקים נמי בלא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ליל שלשים דכיון דסיפא לא קאי ארישא דהא רישא איירי בשחשכה ליל ל"א ה"ל לפרש בסיפא ראוהו ב"ד לבד ולא הספיקו לומר מקודש ומדלא נקיט הכי בהדיא מכלל דסיפא איירי בדאיכא שהות כסברת המקשה ובראוהו ביום כ"ט וקשה יקדשוהו לאלתר. ולזה תירץ דאיירי בראוהו בלילה. ובאמת אין כוונת רש"י לתרץ הא דקאמר מתניתין ויאמרו מקודש דאיירי בדאיכא שהות כמ"ש הרלב"ח דא"כ ה"ל לרש"י למימר ולאו ארישא קאי בלא הספיקו לומר מקודש אלא בהספיקו והאיך כתב רש"י לשון אלא בדאיכא שהות דמשמע דרישא איירי בדליכא שהות וזה אינו דע"כ רישא איירי שהיתה הראי' בליל שלשים והי' שהות כל יום שלשים אלא שלא הספיקו והיינו שדקדקו התוספות מלשון רש"י מדכ' אלא בדאיכא שהות ולא כתב אלא שלא הספיקו א"ו שכוונתו ליישב דפסיקא לי' דאיירי בדאיכא שהות מדפריך ולא תהא שמיעה וכו' דלא שייך אלא בשעת מעשה ולהכי נמי לא תירץ המתרץ בדליכא שהות ע"כ תורף דברי הר"י אשכנזי ולבסוף העיד בעצמו שאין הדין כן דכשראו ביום כ"ט מקדשין באמת ע"פ ראייתם ביום ל' ע"ש וא"כ אין בזה מזור לדברי התוספות. ודע שהרלב"ח והר"י אשכנזי נגררו אתרי דעת רבנו דס"ל דלעולם אין מקדשין ע"פ הראיי' אלא בנראה ביום כ"ט בשעת שקיעה או בתחלת ליל שלשים וזהו פי' הא דקאמר בגמ' ד"כ ע"ב דבעינן לילה ויום מן החודש לדעת רבנו ומש"ה נדחקו לפרש הא דקאמר רש"י אלא בדאיכא שהות בראוהו ביום כ"ט אבל דעת רש"י בבירור שאף היכא שנראה ביום שלשים סמוך לשקיעה מקדשין יום ל' ועושים חסר עיין ברש"י ד"כ ע"ב ד"ה צריך שיהי' לילה ויום מן החדש וכו' ודכ"ה ע"ב ד"ה ואת קיימת הכא ובתוס' שם וכן מבואר בכמה מקומות אך מ"מ קושיי' הרלב"ח על התוספות חזקה. וראיתי להרב מהר"ר משה אב"ד ק"ק פפד"א שהקשה על מהרש"א דלמה לא אחז להקשות על התוספות דאין הוכחה מהמקשה דדלמא קושיית המקשה למה לי עדים ומזה נסתר נמי הוכחת המהרש"א דאיכא לאוקי' בראוהו ביום כ"ט ויאמרו מקודש ביום ל'. גם מדקדק בלשון מהרש"א שכתב ומוקי לי' נמי שראוהו בלילה דאיכא שהות כל היום משמע דמפרש שראוהו בליל שלשים דלא שייך לשון שהות אלא לקדשו ומדלא קאמר בפשיטות דע"כ איירי בדליכא שהות כיון דאוקים לה בלילה דממ"נ אי בליל שלשים איכא שהות כל היום. ואי בליל ל"א לא שייך כלל שהות דהא ע"כ אין עושין חדש יותר מל' יום א"ו דניחא לי' להמהרש"א לאוקים בראוהו בליל שלשים כי היכי דתתוקם