מרכבת המשנה (חעלמא) - א רמד

אבין מודה דבעיסה של מ"ש פוטר ר"מ כדמפורש בברייתא במסכת סוכה דף ל"ה ובחלק דף קי"ב אלא דהא דקאמר בגמרא נפקא מיני' מ"ש אליבא דר"מ דחייב לר' חייא היינו משום דסובר ר' חייא דשאני חלה דכתיב עריסותיכם תרי זימני. ויותר תמוה מה שסיים הר"י קורקוס לאתויי סייעתא דר"מ מחייב בעיסה של מ"ש מהתוספתא והספרי דאשתמיטתי' הבריי' הנ"ל דפוטר ר"מ בעיסה. וליישב דברי רבנו נ"ל דסמך רבנו על הספרי שהביא הרי"ק דמשמע דאף מ"ד מ"ש ממון גבוה מחייב בחלה. וע"כ האי תנא מצריך תרי עריסותיכם לדרשא אחריתי וכמ"ש התוספות סוכה דף ל"ה ע"ב ד"ה דכתיב עריסותיכם ע"ש ולפ"ז י"ל דרבנן דפליגי עלי' דר"מ בעיסה של מ"ש ס"ל נמי דממון גבוה הוא אלא ס"ל כהאי תנא שבספרי ושפיר קיי"ל כרבנן ור' חסדא דמפרש בפ' חלק דפליגי ר"מ ורבנן בדין אי ממון גבוה הוא משום דס"ל כרב אסי דדין ממון בעינן אף במצה ואתרוג דלא שינה בהן הכתוב לזה הוכרח לאוקי טעמייהו דרבנן משום דס"ל דממון הדיוט הוא ויש בו דין ממון אבל אנן קיי"ל כר' חייא בר אבין ושפיר הלכתא כרבנן דר"מ דמוקמו חד עריסותיכם לדרשא אחריתי. ובזה ניחא מ"ש הרש"ל במסכת סוכה דל"ה דר"ח ס"ל כרב אסי מדקאמר בגבולין ד"ה פטור אע"פ דבגבולין נמי יש להן היתר אכילה ע"י פדיון אלא דפטרי רבנן בגבולין הואיל שאין להם דין ממון דבגבולין מודים חכמים דמ"ש ממון גבוה הוא והשיג עליו המהרש"א דשפיר סבר רב חסדא כר' חייא באתרוג ומצה ושאני חלה דאיכפלו קראי ולפמ"ש ניחא דאי ס"ד דר' חסדא ס"ל כר' חייא מנא לי' דבגבולין ד"ה פטור דלמא דרשי רבנן חד עריסותיכם לדרשא אחריתי ואף בגבולין מחייבי כיון דיש להן היתר אכילה ע"י פדיון אלא ודאי דר' חסדא ס"ל כר' אסי ושפיר מוכח דבגבולין ד"ה פטור. גם מה שהשיג המהרש"א דלא מסתבר דמ"ש בגבולין חשיב היתר אכילה כיון דהשתא מיהות לא חזי קודם פדיון אומר אני דגדולה מזו כ' הר"ן דאף מ"ש בגבולין מקרי חזי לאכילה הואיל ואפשר להעלותו לירושלים ולאכלו שם מכ"ש מהאי טעמא דחזי לפדותו ולאכלו תכף ובמקומו ודברי הרש"ל יותר נראי' דלדרך הר"ן קשה לשון המשנה מ"ש בירושלים אם נטל כשר דמשמע לאפוקי מ"ש חוץ לירושלים בשלמא לדרך הרש"ל י"ל דאתי לאפוקי מ"ש שנכנס לירושלים ויצא שקלטוהו מחיצות (או הלקוח בכסף מ"ש) דאין להם פדיון דלא חשוב היתר אכילה אע"ג דאפשר להעלותו לירושלים ולאכלו דהוא חוץ למקומו וחוץ לזמנו אבל מ"ש בגבולין שעדיין לא נכנס לירושלים תליא בפלוגתא דאמוראי אי בעינן נמי דין ממון או לא אבל לדרך הר"ן קשה דלעולם חשיב היתר אכילה. אך רבנו שהעתיק לשון הברייתא דעיסה של מ"ש בירושלים חייבת בחלה דמשמע דבגבולין פטור אע"ג דלפמ"ש קיי"ל דלא בעינן דין ממון ע"כ סובר כדעת מהרש"א דבגבולין לא חשיב היתר אכילה דלא כסברת הר"ן והרש"ל. ואע"ג דמשמע מלשון רבנו פ"ב מה' מ"ש ה"ו דמ"ש עד שלא נכנס לירושלים האוכלו בלא פדיון לוקה מכות מרדות מדבריהם משמע דמדאורייתא עדיין לא קדיש ולא הוה ממון גבוה כל זמן שלא נכנס לירושלים ודלא כמ"ש הכ"מ שם דדעת רבנו כדעת התוספות דליכא לאו אלא עשה דוצרת הכסף בידך דא"כ הי"ל לרבנו לבאר דעובר בעשה והרי מבואר בלשונו דהוא מדבריהם. מ"מ לאחר שגזרו דאסור באכילה מדבריהם פטור מחלה דכה"ג באתרוג של דמאי לב"ש דפוסלין לא יצא בדיעבד ומברך ברכה אחרת על האתרוג. ותו דהמדומע פטור מן החלה כמ"ש רבנו פ"ו מה' בכורים ומסתימת לשונו משמע דאפילו בזמן חיוב חלה מדאורייתא נמי פטור המדומע אע"ג דדימוע דרבנן (ודלא כמ"ש הר"ש בפ"ק דחלה ובתי"ט) והטעם כיון דכתיב עריסותיכם דבעינן היתר אכילה כיון שאסרו חז"ל והרי צונו הקב"ה לא תסור חשיב מידי דאסור באכילה ופטור מחלה ובדומה לזה לדעת רבנו סוקלין על קדושי כסף שהוא מדבריהם) היוצא מזה דודאי קיי"ל כר' חסדא דבגבולין ד"ה פטור משום דלא חזי לאכילה אבל לא מטעמי' דרב חסדא דמפרש טעמייהו דרבנן משום דממון הדיוט הוא אלא טעמייהו דרבנן משום דדרשי עריסותיכם לדרשא אחריתי ור' חסדא דלא מוקי' בהכי משום דס"ל כר' אסי וכנ"ל אבל אנן קיימ"ל כר' חייא בר אבין. ועיין מ"ש פ"ד מה' עכו"ם הט"ו ועיין לקמן פ"ח מה' לולב ה"ב:

פרק ח

ה"ח ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח וכו' עיין מ"ש בזה באריכות פ"ה מה' פה"מ הי"ז: הלכות שופר סוכה ולולב פרק ב

ה"ח כשגזרו שלא לתקוע בשבת וכו' עיין בהשגות ובלח"מ הרגיש מה שיש סתירה בפרש"י ז"ל ובאמת לכאורה משמע כפי' הראב"ד דטעם דאין שבות במקדש לא שייך בירושלים אמנם כפי הנראה דסמך רבנו על הירושלמי הובא בפ' אמור ר"י ור"ל הוו מתקשי' תנינן תמן י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה אמרין אי דבר תורה במדינה ידחה ואי אינו דבר תורה אף במקדש לא ידחה עד דאינון יתבין מתקשיין עבר רב כהנא אמרין הא אתי מרי דשמעתי' ניקום ולשאול קמון