מרכבת המשנה (חעלמא) - א רמא

ובפ"ב דשביעית וז"ל סוף פ"ב דשביעית. אתיי' דר"ש כרבנן ודראב"י בשיטתו דתנינן תמן מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה כלה. ר' מנא אמר לה סתם. ר' אבין בשם שמואל בסתם חילקו מה נן קיימין אם במרווחין ד"ה אסור אם ברצופין ד"ה מותר אלא כי נן קיימין בנטועים מטע עשר לבית סאה ראב"י עביד לון כמרווחין ורבנן עביד לון כרצופין. הא רבנן אמרין במרווחין אסור להשקות מהו להמשיך ניליף הדא דרבנן מדראב"י כמה דראב"י אמר במרווחין אסור להשקות ומותר להמשיך כן רבנן אמרין מותר להמשיך ואסור להשקות. לא כן סברין מימר במרווחין ד"ה אסור והן עפר לבן לא במרווחין הוא. אלא כאן בשביעית כאן במועד. מה בין שביעית מה בין מועד. שביעית ע"י שהוא מותר במלאכה התירו בין דבר שהוא טורח בין דבר שאינו טורח מועד ע"י שהוא אסור במלאכה לא התירו אלא דבר שהוא אבד ובלבד דבר שאינו טורח ואית דבעי נשמעיניה מן הדא שביעית ע"י שזמנו מרובה התירו מועד ע"י שזמנו קצר אסור ואותן שבעת ימים אחרונים לא מסתברא מעבדינן כשבעת ימי רגל ויהיו אסורין. אשכח תני מרביצין בעפר לבן בשביעית אבל לא במועד ראב"י אוסר ע"כ. והפשט פשוט דמוקי' הא דמתיר ר"ש לרבץ עפר לבן בשביעית כרבנן דמס' מ"ק ועד כאן לא קשרו רבנן במועד אלא לרבץ כל השדה אבל להשקות כל השדה לא וראב"י לשיטתו דלא התיר אלא להמשיך אבל קאסר להשקות את כל השדה אפילו ע"י הרבצה. ור' מנא אמר דפלוגתייהו דראב"י ורבנן סתם בין במרווחין ובין ברצופין ור' אבין פליג וס"ל דבמרווחין ד"ה אסור וברצופין ד"ה מותר כי נחלקו בנטועים מטע עשר לבית סאה אם מותר לרבץ או לא. וקבעי במרווחין לרבנן אם מותר להמשיך וקפשיט דכי היכי דבנטועים עשר לבית סאה מותר להמשיך לראב"י אע"פ שאסור לרבץ ה"ה במרווחין לרבנן ומינה דבמרווחין לראב"י אפשר דאף להמשיך אסור. ופריך לר' אבין דס"ל במרווחין ד"ה אסור לרבץ מאי טעמא דר"ש דהתיר לרבץ בעפר לבן דהיינו מרווחין כמ"ש רבנו פי' המשנה ומשני דבשביעית ס"ל לרבנן דאף במרווחין מותר לרבץ מפני שהוא מותר במלאכה. ויש שרצו ליתן טעם הואיל ששביעית זמנו מרובה ואין זה מספיק דאכתי בשבעת ימים אחרונים של שביעית אמאי מותר לרבץ א"ו מפני שהוא מותר במלאכה ומסיק דתני' כוותי' דלא התירו חכמים אלא בשביעי' אבל לא במועד ע"כ. ולפ"ז פסקן של דברי' דקיי"ל בכלה מלתא כרבנן הילכך במועד במרווחין אסור להרביץ כל השדה ובנטועי' עשר לבית סאה דהיינו סתם שדה אסור להשקות ומותר להרביץ וה"ה לזרעים שלא שתו לפני המועד ובשדה מטוננת מותר אפילו להשקות שכל אלו אין טורח שלהן מרובה משא"כ הרבצה דעפר לבן והשקאה דשדה גריד דהוה טירחא מרובה אסור כדקאמר בירושלמי לא התירו אלא דבר שהוא אבד ובלבד דבר שאין בו טורח משא"כ בשביעית דמותר השקאה דשדה גריד בנטועין מטע עשר לבית סאה והרבצה דעפר לבן דהיינו מרוחקים אע"פ שיש בו טורח ופסק רבנו ממש כרבנן דראב"י ונסתלקה השגות הראב"ד בכללה וניחא בפשיטות הא דקאמר רבינא ש"מ ממלתי' דרבנן דתרביצא שרי מיהות לרבץ כי היכי דשרו רבנן לרבץ שדה גריד דהיינו שדה האילן שאיננה מטוננת אבל להשקות מודים רבנן דאסור והא דקאמר שדה גריד מ"ט וכו' סייעתא היא כפרש"י וכן מלתא דר' יהודא אם היתה שדה מטוננת מותר אתאן ג"כ לרבנן לענין השקאה וכן הברייתא דתני' כוותי' אתאן לרבנן ולענין השקאה וה"ק כשאמרו רבנן וראב"י דאסור מיהות להשקות היינו דוקא בזרעים שלא שתו ושדה גריד והא דמסיים וחכמים מתירים פיסקא הוא כנ"ל אמנם שדה לבן אסור להרביץ במועד ורבנו איירי בסתם שדה וה"ג תני חדא מרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד ותניא אידך אין מרביצין לא במועד ולא בשביעית ומוקי' הא דתניא אין מרביצין בשביעית כראב"י דס"ל אין מרביצין עפר לבן אבל במועד ד"ה אסור דלפי גירסא שלנו ותניא אידך מרביצין במועד ושביעית קשיא דראב"י אדראב"י דאוסר בהדיא בשביעית וכ"כ הר"ש בהדיא ספ"ב דשביעית ע"ש (ולפי גירסא זו דמפורש שדה לבן בברייתא קמייתא דקולא **(דקילא.)** אין מקום לקושיי' הלח"מ) אמנם לפמ"ש לעיל דשדה לבן לחוד ועפר לבן לחוד שפיר יש לקיים גירסא שלפנינו וקיי"ל כרבנן בשדה תבואה דמרביצין אף במועד וסתם רבנו היתר ההרבצה בין בשדה אילן הנטועי' לבית סאה ובין בשדה לבן ובין בתרביצא כלה סוגיין בשדה בית השלחין אבל שדה בית הבעל דליכא פסידא הכל אסור אפילו הרבצה אלא דאפילו שדה בית השלחין דאיכא פסידא לא הותר השקאת שדה גריד והרבצת עפר לבן משום טורח כדקיי"ל בריש מכילתין מאן תנא דפסידא אין הרווחה לא ואפילו במקום פסידא מיטרח לא טרחינן מיהו דוקא בטירחא גדולה כנ"ל פ"ז ה"ב אבל טירחא מועטת דריבוץ שדה גריד והשקאת שדה מטוננת שרי גם י"ל דהטעם לאסור השקאת שדה גריד וריבוץ עפר לבן משום דחשיב הרווחה וכן משמעות לשון הגמרא ריש מכילתין אימור דשמעת לי' לראב"י הרווחה דלא טירחא במקום פסידא מי שמעת לי' עיין פי' רש"י ולפ"ז קשה למה אחז רבנו טעם פסידא וא"ל דה"ק בגמרא אימור דשמעת לי' לראב"י הרווחה במקום טירחא דלא דהא דמתיר ראב"י בשדה לחה וזרעים ששתו משום דכיון שהורגלה בלחות ויבשו הוה פסידא וכפרש"י דאכתי כיון דהוה מיהות הרווחה וקיי"ל דהרווחה אפילו ליכא טירחא אסור למה נקיט רבנו טעם פסידא. ויש ליישב דדרך דחיי' איתמר בגמ' דאליבא דראב"י דאוסר אפילו הרבצה כנ"ל י"ל משום דה"ל הרווחה אבל לפי מה דקיי"ל כרבנן דשרי להרביץ אלמא איכא פסידא ע"כ הא דאסור להשקות לאו משום דחשיב הרווחה דא"כ כ"ש השקא' שדה מטוננת חשיב הרווחה דרבנו איננו מפרש לחה ויבשו **(ויבשה.)** כפרש"י אלא שעדיין לחה אלא טעמא דאסור משום טירחא יתירה ועיין ברי"ף ורז"ה ורמב"ן ומ"ש יותר נכון

ה"ד ומותר להסב וכו' רש"י פי' באופן אחר ולדרך רבנו הוא מלשון סחופי כסי דהיינו היפוך והסבה אבל לכרות הנהר ד"ה אסור אם לא לצורך הרבים כנ"ל פ"ז ה"י. ומ"ש רבנו ושפין וכו' עיין בלח"מ וכן הוא גירסת