מרכבת המשנה (חעלמא) - א רלו

ונאכל עירובו גומר וגם כפי פי' הראשון של הרא"ש לא יתכן דהל"ל גומרה להכי מפרש הראב"ד באופן שלישי דאם התחיל בעיסתו גומר כל צרכי אפיי' ולא צרכי בישול וכן אם התחיל לבשל גומר כל צרכי בישול אבל לא יאפה דבהכי מדוקדק לשון גומר דאילו נקיט גומרה הי' משמע אותה עיסה לבד ובאמת גומר כל צרכי אפיי' ומדוקדק לשון התחיל בעיסתו דאלו נקיט אם התחיל ונאכל עירובו גומר הי' משמע שגומר כל צרכי י"ט אפיי' ובישול ובזה מובן לשון הראב"ד שאם אפה קצת ולא בישל כלל או שבישל קצת ולא אפה כלל ונאכל העירוב או שאבד אז מה שעשה בעוד שהעירוב קיים ר"ל אותו המין אפיי' או בישול מותר לגמור אותו המין זהו ברור בכוונת הראב"ד וזה על דרך אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין וכו'

ה"ו המניח וכו' עיין בלח"מ ונ"ל בכוונת ה"ה דהתם בגמרא קאמר בשלמא לשמואל הכא תנן והכא לא תנן ופי' רש"י דתנן כיצד משתתפין ולא קתני ומזכה להן פי' לפירושו דהוקשה לי' דהא גבי עירובי תבשילין נמי לא תנן ואפ"ה קאמר שמואל דצריך לזכות לזה מפ' דהכא גרע מדתנן כיצד משתתפין ולא סיים כיצד. משמע דבעירובי תבשילין אע"ג דלא תנן אמרינן דמה דתנן גבי עירובי חצירות ה"ה לעירובי תבשילין ומסתמא ה"ה לכל מילי דמזכה להן ע"י גדולים וכו' ע"ש

ה"ז אבל הן צריכין לידע וכו' זה נלמד מדמכריז ר' יעקב בר אידי אלמא דצריכי לידע בי"ט קודם שיבשלו מי"ט לשבת ועוד איתא שם בגמרא ההוא סמיא וכו' א"ל פושע את לכ"ע שרי ולדידך אסור והשמיטו רבנו וכפי הנראה דסובר דמותר לסמוך לכתחלה על גדול העיר שידוע שמערב ודלא כהגהות מיי' ואולי דמפרש דמר שמואל לא הי' מתנה בזכיי' אלא לשוכח אבל מי שמתנה בהדי' לכל מי שירצה לסמוך שרי אפילו בפשיעה. א"נ דההוא סמיא כבר הכינו בני ביתו מי"ט לשבת והי' עצב שיהי' אסור לו לאכול וקאמר מר שמואל דבדיעבד סומך עליו אע"פ שלכתחלה צריך לידע קודם בישול כנ"ל ולשנה הבאה שהי' פושע אסר לי' אבל לפי מה דקיי"ל לקמן ה"י עבר ואפה מותר לא קיי"ל הכי ועיין בבעל המאור ותמצא ג"כ יישוב להשמטה זו

ה"ט כך קמחו וכו' גירסת רבנו כגירסת רש"י ודלא כגירסת התוספות בד"ה אי אמרת ואין בדבריהם הכרח. וענין אם מותר למי שהבדיל להדליק נר בשביל מי שלא הבדיל לכאורה יש לדמות לנדון זה

ה"י עבר ואפה וכו' עיין בלח"מ וכבר יישבתי דעת רבנו ספ"ו מה"ש ע"ש

הי"א ב' ימים טובים וכו' כתב הגהות מיי' וכן עירובי חצרות כדמוכח לשון העמוד לקמן וכו' ר"ל לקמן הט"ו ועיין סוף ה' עירובין שמפורש כן

הי"ד כל הדברים וכו' עיין בלח"מ ולענ"ד לק"מ דהכנה דרבה דאסמכוה אקרא והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת ואין י"ט מכין לשבת ושבת לי"ט. לא שייך כלל לאסמוכי אקרא דאין י"ט מכין לי"ט כיון דבדאורייתא לא משכחת שני י"ט סמוכים זה לזה

הט"ז וכן ראוי לאדם וכו' עיין ריש ערבי פסחים ובמ"ש לעיל פ' למ"ד מה"ש ומ"ש רבנו וכל המבזה את המועדות רש"י מפרש בחה"מ ואין זה דעת רבנו

הכ"ב ימים וכו' עיין בהשגות וכ"כ רבנו בהדיא פי"א מה' אבל ה"ה ואפי' בשמועה רחוקה ודלא כמגדל עז

הכ"ג ואין קורעין בי"ט שני כו' עיין במ"מ והלח"מ הניח בצ"ע ואין דבריו מוכרחים דמש"ה נוהג אבלות בי"ט שני שהשמחה בי"ט אחרון מדבריהם ואבלות יום ראשון דאורייתא ודחה עשה דאורייתא עשה דרבנן משא"כ חה"מ דהשמחה דאורייתא כנ"ל הי"ז. אמנם לענין כיבוד ועונג בהפך די"ט אחרון מדבריהם וחה"מ כלל לא כנ"ל הי"ו. הילכך קריעה והספד והבראה וחליצת כתף שאינם הפך השמחה דאפילו הספד הוא נחת לבעלי יגון כמ"ש הרמב"ן אלא דקריעת בגדים הוא הפך כיבוד במלבושים נאים כמבואר פ"ל מה"ש והספד והבראה וחליצת כתף דמחזי כעובדא דחול והפך כיבוד י"ט וכיון שהם מדבריהם לא דחו כיבוד דדבריהם משא"כ בחה"מ דלא שייך כבוד ועונג כלל נוהגין הנך עיין בת"א להרמב"ן: סליק פ"ו מה' יום טוב פרק ז מה' יום טוב

ה"א והרי הוא וכו' עיין בירושלמי ר"פ מקום שנהגו

ה"ב כיצד וכו' עיין בכ"מ ועיין בגמרא ד"ד בשלמא מי קילון וכו' רב אשי אמר מי גשמים גופייהו לידי מי קילון אתו וקמפלגי בדר' זירא ופי' רש"י דר' אשי אית לי' דר' זירא והשתא משמע לי' מי גשמים עבידי דפסקי ולבסוף מסיק דאגמי' דבבל כמיא דלא פסקא דמי ולפ"ז משמע לדרך רש"י דלפי המסקנא לא פליג ר' יוחנן אדר' זירא וזה דוחק. אבל רבנו מפרש דלפי מאי דמסיק נמי פליג ר' יוחנן אדר' זירא דר' זירא לא גזר אגמי' דלא פסקי אטו אגמי' דפסקי ור' יוחנן גזר מי גשמים דלא אתו לידי מי קילון אטו מי קילון וקיי"ל כרב אשי ור' זירא ומתני' דוקא במי גשמים דאתו לידי מי קילון שהרי א"א להשקות מהן בבת אחת עד שחסרו ונמצא אתו לידי דליי' וטורח והכלל שכל דליי' אסור וכל סתם מי גשמים אתו לידי דליי' וכל השקאה מותר עיין לקמן ריש פ"ח: