מרכבת המשנה (חעלמא) - א רלב

ה"ח ואין פוצעין וכו' רש"י מפרש באופן אחר. ומ"ש רבנו שני כלים עיין במ"מ ובהגהות מיי' ולבאר הסוגיא לדרך רבנו עיין בפירושו למשנה מסכת עדיות פ"ב מ"ה שכתב ולפסין וערניות מחבתות עושין אותן מזדווגין וכשנשלם בישולם חולקי' אותן באמצע ועושין שתי מחבתות כמו שעושין בכוסות זכוכית וקודם חילוקן סובר ר' יהושע שהן מתטמאות במשא הזב ר"ל כשנשא אותן הזב ונדנד אותן ואינם מתטמאות באהל המת והטעם בזה שכלי חרס לא יטמא וכו' אלא מאוירו וכו' זולת בטומאת הזב וכו' ולשון התוספתא אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו מהיסט הזב ובשביל אלו העקרים אמרנו באלו הלפסין קודם חילוקן כיון שאין להם אויר ולא דרך פתח אלא כמו כדור נבוב שאינם מתטמאות באהל המת ומתטמאות במשא הזב ואמר ראב"צ שהם ג"כ אין מתטמאות במשא הזב מצד אחר וזה כי אע"פ שלא נחוש לאויר בהיסט הזב מ"מ נצטרך שיהא כלי שנגמר מלאכתו וזו לא נגמרה מלאכתו הואיל ונשאר בו שום דבר לעשות אחר הבישול והוא לחלק אותן ואין הלכה כראב"צ לפי שעיקר בידינו שכ"ח כיון שנתבשל מטמא ובישולו הוא גמר מלאכתו ע"כ ומסכים לזה פירש הראב"ד. ובסוף פ"ד דכלים אהא דתנן כ"ח מאימתי מקבלין טומאה משיצרפם בכבשן וזהו גמר מלאכתן כתב רבנו ואמרו משיצרפן בכבשן ר"ל מאז התבשל ויצא מתורת טיט אמנם קודם בישולם הנה הם כלי אדמה ואינם מקבלים טומאה עוד אמר והוא גמר מלאכתן וזהו שבשאר כלים דברים שהן גמר מלאכתן ולא יטמאו עד שישלמו אלו הענינים כדרך כלי מתכות וצחצוחן ובדיקתן ואולם כ"ח מיד שנתבשלו יקבלו טומאה ובו ישלם מלאכתן אע"פ שלאחר זה ימרחו אותן בחרס וישוו השפה בכלי ויסירו ממנו התוספת בכלי ברזל מה שיתלקח בו מן הטיט בעת הבישול ויהי' זה דומה לגרעון וכו' ע"כ היוצא מזה דראב"צ ור"מ קמו בחד שיטה ופליגי ארבנן דידהו לקולא דאע"פ שצרפן בכבשן כל זמן שלא נגמרה מלאכתן אינם מקבלים טומאה ודלא כפי' רש"י דר"מ לחומרא פליג דמשתגמר מלאכתן מקבל טומאה אף שלא צרפן בכבשן וכ"כ הר"ש ספ"ד דכלים דזה תמוה מכמה פנים חדא דהאיך ס"ד שיקבל טומאה קודם צירוף בכבשן דהא ה"ל כלי אדמה ותו דא"כ מאי דוחקא לאוקי' מתני' כר"מ דשפיר אתיי' כר' יהודה דלענין טומאה הוא דמצריך צירוף בכבשן דאין כלי אדמה מקבל טומאה משא"כ לענין י"ט דודאי העושה כלי אדמה חייב. נמצא פשט הסוגי' דפוחתין את הנר דמשנתנו בנרות העשויים בדמיון הלפסין ומדנקיט במשנתנו שפחיתתן חשיב עשיית כלי מתוקמא כר"מ וראב"צ דלרבנן דס"ל משיצרפן בכבשן דהוה גמר מלאכתן עד שלא נפחתו לא חשיב הפחית' עשיית כלי ואפילו תימא דמתניתין עד שלא צרפן בכבשן דבכה"ג מודי' ר"מ וראב"צ דאפילו נפחתו אינן מקבלין טומאה היינו משום דאכתי הוה כלי אדמה משא"כ לענין י"ט בודאי מודים דפחיתתן חשיב עשיית כלי אפילו לא צירפן בכבשן. ולזה קמדחה דלמא ע"כ לא קאמרו ר"מ וראב"צ התם בשצירפן בכבשן דאז פחיתתן חשיב עשיית כלי הואיל דחזי לקבל בה מידי משא"כ בנרות דמתניתין שעדיין לא צירפן בכבשן והוא רך ולא חזי לקבל שמן מפני שממחן לא חשיב פחיתתן עשיית כלי. ומסיק דאע"ג דלא חזי לקבל שמן אכתי חזי לפשיטי ואח"כ מייתי עלה ברייתא ת"ר אין פוחתין וכו' ורשב"ג מתיר בלפסין שצירפן בכבשן ולא חשיב פחיחתן גמר מלאכה דאע"ג דאכתי הוי פתיתתן שבות קשרי רשב"ג שבות זה לצורך מכשירין ופסק רבנו כרבנן דרשב"א דקיי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ולא בבריי' ותו דקיי"ל כסתמא דמתני' דאע"ג דאוקמו בגמ' האי סתמא כיחידאי דלית הלכתא כוותייהו לענין טומאה עיין רפט"ו מה' כלים ופ"ח מה' משכב ומושב ה"ג מ"מ לא רצה רבנו לדחות סתמא דמתניתין דנהי דלא חשיב עשיית כלי מ"מ שבות הוה וקיי"ל בשבות דשפוד שנרצף כרבנן דר"י. ולא הוצרך ר' יוסף לאוקים מתניתין כיחידאי אלא משום דמתניתין נקיט לשון מפני שהוא עושה כלי דמשמע שהיא מלאכה ממש ולזה שינה רבנו בלשונו ונקיט מפני שהוא כמתקן כלי ולא מתקן כלי ממש וזה ברור ודלא כמ"ש הגהות מיי' בשם הרי"ף לדחות מתני' מהלכ' ולא נמצא כן בספרי הרי"ף שבידינו. ומצאתי און לי בירושלמי פ' המביא תני לפסים סתומי' עשאן מעי"ט לא יפחתם בי"ט מפני שהוא כמכשיר כלי בי"ט (פי' ופליג אמתניתין דהוא מלאכה ממש) תמן תנינן על לפסין וכו' ראב"צ וכו' אתיי' דיחידאה דהכא כסתמא דתמן וסתמא דהכא כיחידאה דתמן ע"כ פי' רשב"ג דפליג אברייתא הוא יחידאה דהכא ותו לא מידי

ה"ט אין משחיזין כו' עיין בכ"מ שהאריך ולפמ"ש לעיל ה"ב ניחא וגם דעת הרי"ף כדעת רבנו והא דהביא מלתא דר' חסדא דפסק כר"י נ"מ למכשירי אוכל נפש מיהו חידוד ע"ג אבן לא חשיב תיקון כלי כלל וגריפת התנור היכא דא"א לאפות בו דהוה שבות קל ע"י שינוי התירו משום שמחת י"ט. ומ"ש רבנו מפני זה וכו' עיין במ"מ שכתב ויש מי שהקשה וכו' עיין בלח"מ שנדחק ולענ"ד נראה בכוונת הרב המגיד דבשלמא לדרך הרי"ף ורש"י מעיקרא קבעי בין בת"ח בין בע"ה מהו להוליך וקפשיט דבביתו דלא שייך טעמי הרי"ף ורש"י שרי משא"כ לדרך רבנו דליכא חילוק בין הולכה לראיי' בביתו שפיר קשה לי' שנזכר סתם ולזה תירץ דכיון דפירשו בגמרא במסקנא דת"ח שרי ממילא האיבעי' סתמא כפירושו בע"ה ואע"ג דבכל התורה כלה אין חילוק בין ת"ח לע"ה שאני הכא דה"ל הלכה ואין מורין כן לע"ה. ודע דלדרך רבנו אין פי' הלכה ואין מורין כן כמו שפי' הר"ן דהלכה כר"י אלא ה"ק הלכה דלחדדה שלא במשחזת שרי אפילו לרבנן ואין מורין כן גזרה שמא ישחיזנה במשחזת

ה"י אין מבקעין וכו' עיין בהשגות ועמ"ש לעיל ה"ב ומ"ש לעיל פ"ג הי"ב

הי"א לא תכנס וכו' עיין במ"מ ובלח"מ ולענ"ד נראה דבאוד יבש קמיירי רבנו ובודאי שרי לצלות בו דמה לי לצלות בו ומה לי בגחלתו אלא דאיירי באוד שבין העצים