מרכבת המשנה (חעלמא) - א רכד

דאע"ג דפסק רבנו כרבה בודאי לא ס"ל דהכנה דרבה דאורייתא דבהדיא כתב רבנו לקמן רפ"ו דבישול מי"ט לשבת איסורו מד"ס והא דאמרינן בגמרא בשלמא לרבה ניחא היינו לפי מה דס"ל לרבה דהכנה דאורייתא איכא לאוקי הברייתא בי"ט לאחר שבת משא"כ לדרך רבנו דהכנה מדרבנן צריך לאוקי' בספק טרפה כמו אינך אמוראי ועיין בתוספות ביצה ד"ב ע"ב בד"ה והי' וכו' וסובר רבנו דאע"ג דהכנה מדבריהם אפ"ה גזרו י"ט דעלמא אטו י"ט לאחר שבת דמיחלף וחדא גזרה היא הילכך ספק הכנה שרי כדין ספק מד"ס ועיין עוד לקמן פ"ב ה"ו מ"ש שם. והנה רבנו השמיט כל הסוגיא דבדק בקינה של תרנגולת וכו' ולמחר השכים ומצא בה ביצה וכו' והחילוקים בין בדאיכא זכר בהדה או בדספנא מארעא. ונ"ל טעם השמטה זו דרבנו לא פסק כר' יוחנן דס"ל ביצה עם יציאת רובה נגמרה אלא כמסקנת הגמ' מאי עם יציאתה נגמרה עם יציאת כלה ודלא כר' יוחנן דקיי"ל כלישנא בתרא ומדמהדר באוקימתא שני' לאוקים מלתא דרב דלא כר"י מכלל דלא קיי"ל כר"י וכן נראה בכוונת רבנו ברור מסתימות לשונו הילכך אי איכא זכר בהדה מאי אמרת דיצתה רובה וחזרה אכתי אסור ואולי לפי מה דקיי"ל עם יציאת כלה נגמרה ויצתה רובה כאלו לא יצאה אפשר שאין זה מציאות שיצא כלה בלילה דכל שתשמישו ביום נולד ביום ולידה היינו יציאת כלה ובדספנא מארעא פשוט דאסור בדבדק ובדלא בדק ספקא מותר וכל היכא דבדק בהכרח אנו אומרים דספנא מארעא (ודרך רבנו לקצר במקומות כאלו וכה"ג בארתי בהלכות גיטין) כיון דליתא לדר' יוחנן

הכ"א אלא בראש השנה לבד עמ"ש לקמן הכ"ד

הכ"ד דבר המחובר וכו' עיין במ"מ ובלח"מ תמה עליו ולענ"ד נראה דאע"ג דאמירה לעכו"ם בי"ט שבות כדעת התוספות פ' הפועלים וכנ"ל הי"ז (ועיין בפי"ג מה' שכירות דפסק רבנו דאמירה לעכו"ם שבות גבי חסימה וכמ"ד מה לי איסור לאו מה לי איסור סקילה ועיין במשנה למלך לעיל הי"ז) היינו דוקא בדבר האסור בי"ט מדאורייתא אבל כל שאיסורו בי"ט מד"ס מותר אמירה לעכו"ם דכי היכי דקיי"ל פ"ו מה"ש ה"ט דדבר האסור בשבת מד"ס מותר אמירה לעכו"ם לצורך מצוה ה"נ כיון דשמחת י"ט חשיב מצוה מותר אמירה לעכו"ם וכה"ג בארתי לעיל פ"ו מה"ש דמותר אמירה לעכו"ם לענין תחומין ע"ש הילכך ה"נ בנדון דידן לא שייך למיגזר שמא יאמר לעכו"ם לעשות דקצירה וצידה הן מלאכות אוכל נפש ואינם אסורים אלא מד"ס הואיל ואפשר לעשותן מעי"ט או משום מוקצה כנ"ל ה"ז ואי משום איסור אמירה לעכו"ם הי' מותר בי"ט הראשון לומר לעכו"ם לקצור ולצוד לצורך י"ט ראשון משום שמחת י"ט אלא דלא שייך בזה שמחת י"ט דאף אם יקצור ויצוד העכו"ם אסור משום מוקצה דל"ל דלא אסח דעתי' ממחובר כיון דאפשר ע"י אמירה לעכו"ם דמאן יימר דצאות לי' עכו"ם ושיזדמן לו ותו דה"ל נולד הילכך אע"ג דאין סברא להתיר אמירה לעכו"ם בי"ט ראשון לקצור ולצוד לצורך י"ט שני דבאמת י"ט שני לגבי י"ט ראשון כחול מ"מ לא שייך לאסור הניצוד ונקצר בי"ט ראשון בי"ט שני כיון דלא הוה מוקצה דהא ב' קדושות הן מאי אמרת גזרה שמא יאמר לעכו"ם הרי בארנו דאין איסור באמירה לעכו"ם אלא משום מוקצה (דלא עדיף אמירה לעכו"ם מפירות הנושרים) והילכך כיון דבי"ט שני לא הוה מוקצה לא שייך לאסור משום הך גזרה וזו הסברה דקה וברורה. ומיהו מ"מ צריך שימתין בי"ט שני עד אחר בכדי שיעשו דנמצא הי' יכול לצוות לעכו"ם לקצור ולצוד בי"ט שני אי לאו משום מוקצה והשתא שנתלש בי"ט ראשון לא הוה מוקצה. א"נ דודאי שרי אמירה בי"ט ראשון לצורך י"ט ב' אלא דאפ"ה אסור בכדי שיעשו משום גזרה אמירה בי"ט לצורך חול. ומ"ש רבנו בד"א בב' י"ט של גליות אבל ב' ימים של ר"ה וכו' עיין בתוספות ביצה ד"ה ע"ב בד"ה מי לא מודה וכו' ומ"מ יש ליישב פרש"י ודקשה לך מנ"ל הך סברא ה"פ מי לא מודה ריב"ז וכו' כגון קודם חורבן וכו' ובמהרש"א הניח בצ"ע דברי התוספות הללו ולענ"ד נראה ההסברה פשוטה דודאי לא הוקשה להו להתוספות לפי פי' רש"י דמנ"ל לרבא לפרש תקנת ריב"ז שיהיו עושין שני ימים ומונין מיום ראשון למועדות דודאי אין זו קושי' די"ל דרבא קיבל מרבותיו דתקנת ריב"ז הי' שיעשו שני ימים וימנו מיום ראשון אלא קושיית התוספות דכיון דבהכרח רבה דקאמר מתקנת ריב"ז ואילך ביצה מותרת מפרש תקנת ריב"ז שאין עושין אלא יום שלשים לבד דאי ס"ד דרבה נמי מפרש תקנת ריב"ז כרבא אמאי קאמר דמתקנת ריב"ז ואילך ביצה מותרת וא"כ כיון דרבה ורבא פליגי בפירוש תקנת ריב"ז אין הבנה לתמיה' קיימת שבדברי רבא מי לא מודה ריב"ז וכו' ועל דא אלו דנין דרבה ס"ל דלא מודה ריב"ז שעושין שני ימים והכי ה"ל לרבא למימר מודה ריב"ז וכו' ולשון מי לא מודה דמשמע שבא רבא להוכיח שזהו פירוש תקנת ריב"ז הוא דהוקשה להו להתוספות וקשה דמנ"ל הך סברא. ולזה תירצו התוספות דה"ק רבא לרבה מי לא מודה ריב"ז קודם חורבן דעושין שני ימים ה"נ אני אומר דלאחר חורבן עושין שני ימים והם קדושה א' אלא שמונין מיום הראשון הוא דהתקין ובהכי ניחא לשון מי לא מודה ומתורץ קושי' התוספות. וראיתי לרבנו פ"ג מה' קידוש החדש ה"ו שכתב משחרב המקדש התקין ריב"ז וכו' ואפילו באו עדים ביום ל' בסוף היום וכו' מקבלין עדותן ומקדשין יום שלשים בלבד ע"כ נראה בביאור דאיננו מפרש תקנת ריב"ז כפי' רש"י שעושין שני ימים ומונים מיום ראשון אע"ג דפסק רבנו כאן כרבא דאף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה. ובפ"ה מהלכות ק"ה ה"ח כתב וז"ל אפי' בירושלים עצמו שהוא מקום ב"ד פעמים רבים היו עושין י"ט של ר"ה ב' ימים שאם לא באו עדים כל יום שלשים נוהגין היו באותו יום שמצפין לעדים קדש ולמחר קדש והואיל והיו עושין אותו ב' ימים אפילו בזמן הראיי' התקינו שיהיו עושין אפילו בני א"י אותו תמיד ב' ימים בזמן הזה שקובעין ע"פ חשבון עכ"ל ביאר לנו בזה דגריס כגר"ח שהביאו התוספות דגריס מי לא מודה ריב"ז שאם לא באו עדים וכו' ומה שהקשו התוספות לפי גירסא זו דכיון שלא באו היו ב' ימים מספק וב' קדושות הן וכו' נ"ל ליישב לדרך רבנו דה"ק רבא מי לא מודה ריב"ז