מרכבת המשנה (חעלמא) - א ריט

רש"י וההשגות ולא אמרו בגמרא אטו טלטול לאו צורך הוצאה היא אלא אליבא דב"ש דהתירו הוצאה לצורך ואסרו שלא לצורך אכילה הילכך שפיר איכא מיגדר מלתא במה שאסרו טלטול שלא לצורך משא"כ בשבת דאסורה הוצאה לגמרי וה"ה לב"ה בי"ט דהותרה לגמרי בהכרח יש טעמים אחרים במוקצה ע"ש לא שייך כלל אתקפתא דרב יוסף דדלמא מש"ה לא אפלגו באבנים משום דהוו מוקצה אלא דרב יוסף לשיטתו דמפרש בריש מסכת ביצה טעמא דמתניתין משום פירות הנושרים ובתרנגולת העומדת לאכילה ופליג אדר"נ דס"ל אליבא דב"ה יש מוקצה בי"ט דקיל ואתי לזלזולי בי' ואין מוקצה בשבת אלא ס"ל דכיון דלב"ה אין מוקצה בשבת כ"ש בי"ט. ואע"ג שהתוספות כתבו במסכת שבת דף קמ"ג ע"א בד"ה עצמות וקליפין דבעצמות שאינם ראויים אפילו ב"ה ור"ש מודים דהוה דומיא דאבנים ואסורים משום מוקצה (ועיין בס' מגיני שלמה שיישב פרש"י מידי דהוה אגרף של רעי ולהכי פרש"י באין ראויים לאכילת כלב מיהו אכתי קשה דאבנים דלא הוה כגרף של רעי אסורים בטלטול) מ"מ י"ל דסובר רב יוסף דאע"ג דבשבת אית להו לב"ה מוקצה במידי דלא חזי לבהמה מ"מ בי"ט דקיל לית להו מוקצה אפילו באבנים וכ"כ המהר"מ שיף ריש מסכת ביצה דמוכח מהסוגי' דמאן דלית לי' דר"נ ס"ל די"ט קיל משבת לענין מוקצה ע"ש. ואע"ג דב"ה ס"ל מוקצה במסכת ביצה דף יו"ד דבעינן מיהות עומד ואומר זה וזה אני נוטל י"ל כמ"ש התוספות ריש מסכת ביצה ד"ה דלמא דשאני מוקצה דב"ח ע"ש. משא"כ לפי מה דקיי"ל כר"נ ליתא לאתקפתא דר' יוסף ועיין בכתובות דף ז' בתוספות ד"ה אלא מעתה וכו' דמוכרח דר"פ דאיהו בתרא לית לי' אתקפתא דר' יוסף ומש"ה פסק רבנו כאתקפתא דרבה ואע"ג דמסוגיא זו דכתובות משמע דאי הותרה הבערה שלא לצורך מותר לגמרי בי"ט אי לאו דנפקא לן מקרא משום דבעינן דבר השוה לכל נפש מ"מ פסק רבנו לקמן פ"ד ה"ו דאין עושין מוגמר משום מכבה כסוגי' דביצה דכ"ב ובהכרח סוגי' דכתובות קס"ד דאין במוגמר משום מכבה א"נ דקס"ד דאף בכיבוי שייך מתוך ואנן לא קיי"ל מתוך אלא בהוצאה וגם בהבערה הואיל דמפורש בתורה ביום השבת וכמבואר בירושלמי ולא סמך רבנו על ר' יוחנן דירושלמי שהביא השגות דקאמר לא תאסור ולא תשרי משום דר' יוחנן בבבלי דקאמר הבערה אינו משנה פליג על הירושלמי מיהו אנן לא קיי"ל כר' יוחנן דבבלי מכח מתוך אלא כרבה ור' חסדא דפסחים דס"ל אתקפתא דרבה וטעמא דהבערה משום דכתיב ביום השבת. ולפ"ז דברי רבנו מתפרשים אפילו בקטן שאין צריך למולו וכן משמע מדכתב מפתח סתם דמשמע אפילו של כלים והשמיט לולב דהוא לצורך מצוה ונלמד בק"ו מהנך ועיין מ"ש לקמן הט"ו

ה"ה כל מלאכה וכו' עיין בהשגות ודעת רבנו נראה דקצירה ודישה וזרי' וברירה ואינך הנזכרים לקמן ה"ז הכל מותר דבר תורה ולא נאסרו אלא מדבריהם הואיל שאפשר לעשותן מעי"ט וכן משמע בירושלמי פ"ק דביצה דפריך וידוך מאתמול ומשום שטעמן פג ובעי מהו מישחק קונדיטון בי"ט ומסיק דשרי דמאן דבעי דייא טב לא שחק לה מן דאתמול ועיין לקמן פ"ג מהי"ט הי"ב. ואע"ג דמסיק התם דהבורר וטוחן והמרקד בי"ט סופג את הארבעים לא קיי"ל הכי אלא כר"ג דפליג א"נ דמיירי בעשאן שלא לצורך אכילה כנ"ל ה"ד והא דמייתי התם מסמיכות אך אשר יאכל לכל נפש ושמרתם את המצות אסמכתא בעלמא הוא וכן דעת רש"י ר"פ אין צדין וגם איסור צידה בי"ט מדרבנן הואיל שאפשר לעשותו מעי"ט עיין לקמן ה"ז ודלא כדעת התוספות ביצה ד"ג בד"ה גזרה ע"ש ומדקאמר בגמרא דפירות הנושרים אסורים בי"ט גזרה שמא יתלוש וכה"ג בביצה דל"ו דאין עולין באילן בי"ט משום גזרה שמא יתלוש נראה לכאורה כדעת התוספות דקצירה בי"ט מדאורייתא ולדרך רבנו ורש"י י"ל דגזרינן י"ט אטו שבת וכה"ג לא חשיב גזרה לגזרה כמ"ש התוספות במסכת ביצה די"ח ד"ה גזרה ע"ש אלא דקס"ד דביצה אטו פירות הנושרים חשוב גזרה לגזרה ומסיק דאף הא חדא גזרה מקרי והנה גם דעת ההשגות כדעת רבנו ורש"י דקצירה ודישה מדבריהם אלא דמפרש הטעם משום שמרבה טורח בי"ט וזהו ענין אפושי בטירחא הנזכר בש"ס בכמה מקומות ודעת רבנו דלא נאסרה טירחא לצורך בי"ט אלא דהואיל ואפשר לעשותן בעי"ט נמצא הולך כל היום בטירחות וימנע משביתה ושמחת י"ט וזהו דומה לטעם המוקצה שכתב רבנו פכ"ד מה"ש ועיין לקמן ה"ז

ה"ו ומזה הטעם עצמו וכו' בא רבנו לתרץ דכיון שאסרו קצירה ודישה ודומיה' הואיל שאפשר לעשותן מעי"ט הי' בדין לאסור גם הוצאה שאפשר לעשותו מעי"ט כדי שלא יטרח כל היום בהוצאה לזה תירץ דאדרבה איסור ההוצאה הוא מניעת שמחת י"ט דידיו אסורות ועוד שאין ההוצאה התעסקות כ"כ כמו שארי מלאכות. ודברי ההשגות אינם מובנים לי דנהי דיש טעם להיתר משלוח מנות דאיכא כבוד י"ט טפי מה ששולח בי"ט עצמו אכתי אין זה טעם מספיק להיתר הוצאה בכלל אפילו שלא לצורך דהותר מתורת מתוך כנ"ל ה"ד ואפילו משוי מותר ע"י שינוי כדלקמן פ"ה מהי"ט

ה"ז כיצד וכו' עיין בהשגות ועיין במ"מ ולח"מ ואני אומר דודאי מודה הראב"ד דטעם דישה וברירה משום שאפשר לעשותן מעי"ט ומרבה הטורח בי"ט כמבואר מלשון ההשגות לעיל ה"ה וכן משמע מדסיים כאן הראב"ד שהיא מלאכה בתלוש אלמא דאיננו מפרש כהר"נ מקינון כמ"ש הלח"מ דהא דישה וברירה וזריי' וטחינה והרקדה שהם קודם לישה הוו נמי בתלוש אלא דהראב"ד מפרש הסמיכות דבעינן שמירה משעת קצירה ואילך כדין מצה שמורה ומש"ה נאסרה כל קצירה אפילו יש בו חסרון טעם כמו קצירת ירקות ופירות הואיל שהקצירה איננה מלאכה בתלוש ולא בא להשיג אלא אקצירה גרידא. וכדי לתרץ לדרך רבנו דמ"ש קצירה שנאסרה לגמרי אפילו בפירות וירקות ומ"ש טחינה שהותרה דיכת תבלין ותירוץ ה"ה דחוק דאין סברא להקל במכשירין יותר מאוכל נפש עצמו ודוחק נמי לומר דאין ה"נ דסובר רבנו