מרכבת המשנה (חעלמא) - א ריא

ואפשר לומר דגם רבנו ס"ל כדעת הראב"ד אלא דמש"ה לא כייל רבנו י"ט של ר"ה בהדי' י"ט של גליות דיש חילוק דבי"ט ושבת נאכל עירובו בראשון אז בשני קנה שביתה בביתו ובר"ה ה"ל חמר גמל ולא מתניי' לי' הדיני' שבסמוך ה"ט והא דלא כתב רבנו דיני ר"ה משום שאין דרכו לכתוב דיני' שלא נזכרו בגמרא בהדיא ועיין במגדל עז. ואפשר נמי דפליג רבנו על הראב"ד מיהו אין הכרע. ומ"ש רבנו כל בה"ש היינו לכתחלה משא"כ בדיעבד שהרי מי שנאכל עירובו בה"ש עירובו עירוב כנ"ל פ"ו הי"ג ע"ש

הט"ו כיצד מתנה וכו' הנה בכאן סתם רבנו דבריו ועיין לקמן פ"ו מהי"ט הי"ד דכל דינים הללו של תנאי בב' י"ט של גליות אינם אלא בזמן שהיו ב"ד בא"י אבל בזמן הזה אינו יכול להתנות ע"ש: סליק פ"ח וסליקא להו הלכות עירובין הלכות שביתת עשור פרק א

ה"א שנאמר שבת שבתון וכו' עיין בלח"מ שהאריך וכל דבריו מגומגמין דאין מקום לקושי' זו לדרך רבנו דאף לדרך רש"י קשה דתרתי שבתון ל"ל דנהי דדרשינן חד שבתון לשאר עינויים נוקים אידך שבתון לקניבת ירק אלא ודאי דפסיקא לי' להש"ס דאתי לשום דרשא א"כ גם לדרך רבנו ניחא. גם מה שסיים הלח"מ ועיין לעיל דרבנו יתרץ וכו' ט"ס הוא וצ"ל ועי"ל דרבנו יתרץ כתירוץ התוספות דאסמכתא בעלמא הוא. אין זה תירוץ על קושיי' רש"י דאטו הדורש להסמיך אקרא ל"צ להסביר פנים לדרשא דידי' והאיך יוכל להסמיך שבתון דשבת על איסור קניבת ירק מה שא"א למדרש הכי דא"כ יה"כ נמי אלא כוונת התוספות דאסמכתא הוא דמאי נשתנה קניבת ירק משארי שבותין ואטו קניבת ירק נזכר בקרא. גם יסוד דבריו מגומגמין שנראה יסוד דבריו דלא דרשינן קרא לעשה אלא היכא דליכא למדריש ונהפוך הוא דודאי חד קרא איצטריך לגופא לעשה ואידך דרשינן והא דקאמר בגמרא לעבור עלי' בעשה ול"ת ר"ל בעשה יתרה. אמנם באמת נראה דלק"מ דודאי חד שבתון איצטריך לדרוש מיני' שבותין דיה"כ וכן דריש בהדיא בת"כ שבתון שבות הובא בילקוט פרשת אחרי חוץ מקניבת ירק שהתירו מפני עגמת נפש ואידך שבתון לשאר ענויין ובשבת דאיכא טובא קראי דריש מחד שבתון פרט לקניבת ירק. אמנם תרתי שבת דכתיבי הן לעשין יתרים דהא אכילה נפקא לן מתענו את נפשותיכם וטובא קראי ועניתם כתיבי ואין זה קושי' כמ"ש רבנו בס' מנין המצות שרש ט' דכה"ג איכא ה' עשין בציצית וח' בתפילין

ה"ב כללו של דבר וכו' עיין בלח"מ ואין דבריו נכונים דמבואר בלשון רבנו דמ"ש בענייני' אלו מוסב על כל הנזכר בהלכה זו דהיינו כל דבר שאסור לעשותן דהיינו שבותין וכל שאסור לטלטלו דהיינו מוקצה וכל שאסור לאמרו ולעשותו דהיינו דיני דבר דבר ויתר הדינים הנזכרים פכ"ד מה"ש אלא שאין מקום לקושייתו דכיון דהיתר קניבת ירק משום עגמת נפש לא קחשיב לי' באין בין כי היכי דלא חשיב עינוי דלא שייך בשבת וקניבת ירק הותר מכללו משום לתא דעינוי לעגמת נפש ומן המנחה ולמעלה גרידא ועי' בס' מנוח

ה"ג ומותר לקנב וכו' עיין פ"ז מה"ש ה"ה ומה שהקשה הלח"מ על ה"ה דהרי קניבת ירק אסור בשבת מדאורייתא ותירץ בדוחק באמת לק"מ דודאי קרא אסמכתא הוא וכל השבותין מדבריהם ועיין לעיל ה"א. ומ"ש ה"ה דתניא כוותי' דהאוסרים עיין בלח"מ ולולי דברי הרב המגיד הי' נראה לפרש לדרך רבנו הא דמסיק בגמרא אתי אגרתא ממערבא משמי' דר' יוחנן דאסור היינו ביה"כ שחל בשבת הילכך היכא דמקדמי דליכא עגמת נפש אסור משום שבות דשבת אבל ביה"כ גרידא לא גזר שמא יקדים ועיין בספר מנוח ושם העלה שני פירושי' לעגמת נפש או כדי שלא תהא נפשו עגומה וימצא מה לאכול והר"ש פי' כדי להרבות בעגמת נפש וזה מסכים למ"ש לעיל ה"ב

ה"ד מ"ע אחרת וכו' עיין בלח"מ ועיין מ"ש לקמן ה"ה

ה"ה וכן למדנו מפי השמועה וכו' עיין במ"מ פירוש לדבריו שרצה להוכיח דמ"ש רבנו כאן מפי השמועה למדנו אין פירושו שהוא מדאורייתא כמו שלעיל ה"ד כ' לשון זה מפי השמועה למדו והוא דאורייתא כמו שכתב הכ"מ שבאמת זהו כוונת רבנו לדעת הר"ן לזה הכרית ה"ה דאין זה כוונת רבנו דאי ס"ד דד' עינויים דאורייתא ה"ל לרבנו למנותן מ"ע בפני עצמה. אך דלזה הי' מקום לסתור דאע"ג שהן דאורייתא הם בכלל ועניתם דה"ל עשה שבכללות דנמנה בחדא כי היכי דעשה דשביתה מל"ט מלאכות נמנית בחדא לזה סיים ה"ה דכיון דרבנו לא מפיק להו ממשמעות ועניתם ואיצטריך רבוייא דשבתון אלמא דלאו בכלל עינוי הן ואם כן אי ס"ד דדרשא דשבתון דרשא גמורה היא ה"ל למנות שבתון לעשה בפ"ע. אלא ודאי דסובר רבנו דרבוי דשבתון יש לו דין הדבר הלמד מי"ג מדות ודרבנן הוא כמו שכתב רבנו במנין המצות שרש ב' והלח"מ נדחק בביאור דברי ה"ה והנכון כמ"ש. אמנם יותר נראה דודאי דאורייתא הוא וכמ"ש רבנו במנין המצות עשה קס"ד שצונו להתענות בעשרה בתשרי