מרכבת המשנה (חעלמא) - א רו

ה"ט עירבו וכו' לפמ"ש לעיל ה"ד יש פסידא לבעל החצר במה שדוחין אותו לשאינה רגילה דאסור לו להוציא כלים שבחצר למבוי הרגיל ולפ"ז אין פי' כופין על מדת סדום שזה נהנה וזה לא חסר דהא בודאי זה חסר אלא ה"ק כופין על מדת סדום הואיל שאפשר לזה בפיתחא אחרינא ויש לי' הפסד מועט ומפסיד להם טובא אבל כשנשתתפו בני שני המבואות אפילו רגילה בשניהם אוסרת על שניהם שא"א לדחותה לשום א' מהן דמאי חזית. ודע שבבית פתוח בין שתי חצרות י"ל דשייכי נמי כל הנהו דיני' אלא דדין זה דדוחין אותו לשאינה רגיל רבותא הוא גבי חצר אע"פ שמפסדת לענין כלים שבחצר גם י"ל דבבית שבין ב' חצרות לא שייך כלל רגיל ושאינו רגיל דחצר רשות היחיד הוא והוה רגיל בשניהם משא"כ מבוי שהוא מקום הפקר

ה"י חצר וכו' עיין בתוס' בד"ה וישראל ועיין לקמן בפרקין הי"ו

הי"א רחבה ד"ט שיעור זה מפורש דף ס' ע"א

הי"ג מבוי וכו' רבנו לא נקיט פתוחו' כמ"ש באריכות לעיל פ"א הי"ט ופ"ב הט"ו ע"ש

הי"ד נשתתפו במבוי וכו' עיין בהשגות ובירושלמי שלפנינו ה"ג פשיטא נסמכי' על שיתופי המבוי מהו לסמוך על שיתופי חצרות ריב"א ור"ז תרווייהו חד משם מר עוקבא וחד בשם רנב"י נסמכין על שתופי חצרות בשבת הראשונה מדוחק ר"י בר בון בשם ר"י כדון אנשי ברדלא שאין מקפידין על פרוסתן ר' בא בשם ר"י ואפילו לא כגון אנשי ברדלא שאין מקפידין על פרוסתן ע"כ ופי' הגאון מהר"ד פשיטא שהבעלים סומכין על מה שמשותפי' במבוי כדתנן בעל הבית שהי' שותף לשכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לשתף מהו לסמוך על שיתופי חצרות שהבעלי בתים משותפים בפת משום עירובי חצרות ריב"א וכו' שאין מקפידין וכו' אבל שותפי' שמקפידין לא הוה עירוב ור' בא קאמר אפילו אם מקפידין סומכין לענין עירוב חצרות ע"כ ועיני כל מעיין רואות מתוך דברי רבנו והראב"ד הללו שבודאי גירסתם היתה הפוכה פשיטא נסמכין על שיתופי חצרות מהו לסמוך על שיתופי המבוי פי' דכשנשתתפו החצרות זה עם זה בפת נסמכין על השיתוף אע"פ שלא עירבו כל חצר לעצמה כנ"ל פ"א הי"ט אלא דמספקא לי' מהו לסמוך על שיתוף המבוי ביין וקפשיט דנסמכין בשבת ראשונה מדוחק וקמפלגי ר"י בר בון ור' בא אי בעינן דוקא שלא יהיו מקפידין על פרוסתן דעלמא או אפילו מקפידין וכפי הנראה דהראב"ד בא להראות מקום מוצא הדין ולא לחלוק ואולי דבא להשיג על רבנו דה"ל למפסק כמ"ד אפילו מקפידין על פרוסתן דהלכה כדברי המקיל בעירוב. ולדרך רבנו י"ל דכיון דלא נזכר בבבלי דין זה אלמא דס"ל להבבלי כמ"ד דדוקא בשאינם מקפידין וסוגי' דבבלי איירי במקפידין הילכך קאמר בעירובין בפשיטות דביין דכ"ע לא פליגי ע"ש בגמרא דע"ב

הט"ו מבוי שלא נשתתפו וכו' עיין בהשגות וכבר בארתי דברי רבנו לעיל פי"ז מה"ש ה"ח ועיין מ"ש פ"ב מה' עירובין הט"ו ולפי דברי רבנו הללו צריך לפרש מ"ש רבנו לעיל פ"ג הי"ט דמוציאין מחצר שעירבה למבוי היינו דוקא למבוי שמותר לטלטל בתוכו כגון שלא עירבו מקצתן דחשיב בתים וחצרות פתוחים לתוכו א"נ למבוי אחר. א"נ למבוי זה ואפילו עירבו כלן וכשהתירוהו ע"י צ"ה ופסין משא"כ במבוי שעירבו כלן שאיננו ניתר בלחי וקורה יש לו דין כרמלית ואסור להוציא מן החצר וגג לתוכו דהיינו מרה"י לכרמלית

הי"ח מבוי וכו' עמ"ש פ"ג מה"ע הט"ו

הכ"ב הבתים וכו' גמרא ד"ס הני בני קוקנאי וכו' ומסיק הדר אמר כווי נמי לא בעי

הכ"ג המזכה בשיתוף וכו' הלשון הזה קשה ההבנה מאד שאם כבר עירבו כלן עירוב א' לאיזה צורך מזכה להן זה בשיתוף שהרי כבר משותפים ועומדים ודברי ה"ה אינם מובנים דפשיטא שאין מערבין לחצאין ותו דהל"ל המזכה בשיתוף אחד לכל בני המדינה. וכבר עלה בדעתי לבאר דברי רבנו ע"פ מה דאיתא בירושלמי ס"פ חלון רמ"א אין מערבין על אדם שלא מדעתו ופריך ולית לי' לר"מ זכין לאדם שלא בפניו ומשני סבר ר"מ לית הדא זכו לא בעי בר נש דיעיילו חברייא לביתי' בר מדעתי' ע"כ. ולפ"ז בודאי אע"ג דאנן קיי"ל כרבנן דפליגי אדר"מ כיון שהסברא נותנת דלא ניחא ליה לבר נש דייעול חברי' לביתי' בהכרח טעמייהו דרבנן דטפי ניחא לי' שלא יהיו ידיו אסורות שיהי' מותר לו להוציא ולהכניס וסבור וקיבל החובה מועטת מה שיכנסו חבריו לביתו ומש"ה זכות הוא לו ובזה יש פנים מסבירות למ"ש ה"ה לעיל ה"ד דבחצר הפתוח לשתי מבואות דחוב הוא לו דכיון שידיו לא אסורות ויוכל להכניס ולהוציא למבוי אחר אפשר דבכה"ג לא ניחא לי' שיכנסו בני מבוי זה לביתו ולפ"ז י"ל דאם יש במדינה זו בני מבוי שלא רצו לערב זה עם זה ומוחין בהדיא אלמא דלא ניחא להו שיכנסו שכניו לביתו וחובה הוא לו מה שזה מזכה השיתוף לכל בני המדינה ודוקא כשעירבו כל בני המבוי כלן עירוב א' לכל מבוי ומבוי הוא די"ל דמסתמא לא קפדו זה על זה וניחא לי' שיהיה הוא מותר בשלהם וסבור וקיבל שיהיו הם מותרים בשלו אבל כשאנו רואים שבני מבוי א' מקפידים זה על זה בהדיא א"כ חוב הוא להם והיינו מ"ש רבנו אם עירבו כלן עירוב א'. אמנם אין זה מספיק דא"כ ה"ל לרבנו לבאר דין זה נמי גבי שיתוף שמי שמזכה בשיתוף לבני מבוי כלה בפת שנסמכין עליו משום ערוב דג"כ אינו יכול לזכות היכא שבני חצר א' קפדו בהדיא זה על זה אלא ודאי דרבנן דר"מ ס"ל דזכות הוא לו לעולם מה שזוכה במבוי כלו ממה שהוא חובה לו שיכנסו בני חצר זו ברשותו דלא ניחא לי' וא"כ ה"ה במדינה כלה נמי זכות הוא לו שיהי' מותר בכל המדינה אע"פ דקפיד אבני מבוי שלו והא דלעיל ה"ד בחצר הפתוח לשתי