מרכבת המשנה (חעלמא) - א רה

א' פתוח לשתי מבואות שנמצא יש לה רשות בשתי המבואות והיתה אוסרת עליהם אם משתמשת במבוי משא"כ בב' חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבואות אין אנו צריכים לסתום הפתח שביניהם כיון שאף אם ישתמש חצר זו במבוי השני לא יאסור מבוי שאינו שלו. ומש"ה כתב רבנו דין זה כאן גבי מבואות דלא שייך גבי בית הפתוח לשתי חצרות מערבין עליו שלא מדעתו כיון דבל"ז אסור לו להשתמש בשתי החצרות זכות הוא לו ולא חוב ועיין לקמן הכ"ג

ה"ה כיצד אוסר וכו' עיין בהשגות ובכ"מ נדחק למחוק הגירסא רגיל אין ושאינו רגיל לא לדרך רבנו ומפרש דהסייעתא הוא מדקאמר בני המבוי נוטלין שיתופו בע"כ אבל אשתו לא ואין בפי' זה מלח ותבלין דהאיך ס"ד לומר דאשתו לא כיון שבני המבוי יכולין לכפותו והרי הם חפצים בשיתוף אטו יש גריעותא במה שמשתתפים לדעת אשתו. לכן נראה לי לפרש דברי רבנו הנ"ל ה"ב דלא כפי' ה"ה דכשאינו רגיל כופין אותו ע"פ ב"ד דכיון דס"ס כופין אותו למה לן לאטרוחי בי דינא יטלו תכף השיתוף בע"כ אלא ה"ק רבנו דאם רגיל אז נוטלין ממנו השיתוף בע"כ ובאינו רגיל אינם יכולים ליטול ממנו שיתוף בע"כ אלא אם רוצים להשתתף צריכין לזכות לו משלהם אלא שאם הוא מותה ואינו רוצה להשתתף כלל ומוחה בהם ואינו רוצה לזכות בשיתוף שלהם ומתכוון לאסור עליהם אז כופין אותו שלא יאסור עליהם והיינו מ"ש רבנו כופין אותו להשתתף עמהן אע"פ שאין כופין אותו ליתן שיתוף. ולפ"ז יש לקיים גי' הספרים רגיל אין שאינו רגיל לא וה"ק הנ"מ דהא דקאמר שמואל אשתו של אדם מערבת עליו שלא מדעתו היינו בדלא אסר בפירוש דאי ס"ד אפילו בדאסר בפי' א"כ כיון דמלתא דשמואל סתמא איתמר דמשמע אפילו אם אינו רגיל מערבת עליו שלא מדעתו אע"פ שהכל של בעלה וקשיא דשמואל אדשמואל דס"ל בשאינו רגיל לא כייפינן לי' ליתן חלק לשיתוף אלא ודאי דמלתא דשמואל בדלא אסר בפירוש מש"ה אמרינן דמסתמא לא ימחה לאשתו במה שתתן חלק לשיתוף שלא מדעתו הילכך מערבת מסתמא אפילו בשאינו רגיל אבל במוחה ואוסר כיון שאין כופין אותו ליתן חלק לשיתוף אין אשתו מערבת בעל כרחו (וגם לדרך הרב המגיד לעיל ה"ב אפשר לפרש הסוגיא בכה"ג דמייתי סייעתא דבשאינו רגיל צריך כפיית ב"ד והילכך אין אשתו מערבת בע"כ שלא בידיעת ב"ד אלא דנראה עיקר כפמ"ש) הגם דלפ"ז קשה לכאורה דמאי האי דקאמר בגמרא לימא מסייע לי' כופין אותו לעשות לחי וכו' דבשלמא לפי דרך רש"י דפירוש רגיל היינו שאין לו אלא פתח א' שפיר הוה דומיא דידי' כפיי' דלחי וקורה שהרי אוסר בודאי משא"כ לדרך רבנו דפי' רגיל שדרכו להשתתף א"כ ליכא סייעתא דאדרבה לחי וקורה חשיב כאינו רגיל ואדרבה קשיא אדשמואל. אך י"ל דה"ק דנהי דתוקי' הך דכופין לעשות לחי וקורה בשכבר הי' לחי וקורה ונתקלקל אפ"ה מוכח מיהות דברגיל כופין אותו מיהו לפי מה דמסיק דמחיצו' שאני שפיר כופין אותו אפי' כשלא הי' לחי וקורה וכן פסק רבנו פ"ה מה' שכנים הי"ב ע"ש והרב המגיד הראה שם מקומו להתוספתא ואישתמיטתי' גמרא ערוכה וכתב רבנו דין זה בחצר הפתוח לשתי המבואות לרבות' כמ"ש הכ"מ ולמד כן מסתימת לשון בעל הש"ס דמשמע דלעולם מערבת שלא מדעתו אפילו בחצר הפתוח לשתי מבואות ותו דבחצר הפתוח למבוי א' יש חילוק דאם הוא רגיל אז אשתו מערבת עליו בע"כ אפילו אוסר בפירוש כיון שכופין אותו משא"כ בחצר הפתוח לשתי מבואות לא שייך כפיי' אפילו רגיל כיון דאית לי' פתחא אחרינא ויכול להשתתף עם בני מבוי שניי' ואז לא יאסור על זו אע"פ שרגיל בה כדלקמן ה"ח וכ"ש לפי דרך ה"ה לעיל ה"ב כיון דלעולם כופין מיהות ע"פ ב"ד שפיר אשתו מערבת בע"כ ומה שהקשה הראב"ד הלא הטורזיינא לא רצה להשכיר י"ל דאע"ג דבישראל אין אנו יכולין לכופו שיתן חלק בשיתוף כיון דאיכא תקנה שיזכו לו משלהם מה שא"כ בעכו"ם דליכא תקנה אלא ע"י שכירות התירו חז"ל לשכור מאשתו בע"כ דלא גרע משכירו ולקיטו. ותו דבשלמא בישראל חוב הוא לו מה שלוקחין ממנו מאכל לשיתוף משא"כ בעכו"ם דזכות הוא לו מה שנוטלת אשתו דמי השכירות ואין לו הפסד בכך אלא שאין כוונתו אלא להכעיס. ולפ"ז הא דמייתי בגמרא ראי' לעובדא דטורזיינא ממלתא דשמואל הוא בדרך כ"ש דהשתא בישראל דחוב הוא לו ואיכא תקנה ע"י זכיי' אפ"ה אשתו מערבת שלא מדעתו כ"ש בשכירות מאשת העכו"ם דקס"ד אפילו באוסר בפירוש מיהו אף לפי מה דמסיק דמלתא דשמואל בשאינו אוסר אפ"ה י"ל בטורזיינא אפילו אוסר נמי משכרת בע"כ ודין זה בין בעירוב ובין בשיתוף כמפורש בדברי רבנו

ה"ו נשתתפו וכו' עיין בהשגות ותמצא ישוב לשלשה השגות הללו לעיל פ"א הי"א ולעיל בפרקין ה"ד ועיין בכ"מ שכתב דרבנו מפרש מב' מינים אתחלת עירוב כמבואר מלשון רבנו מיהו צריך ליתן טעם לפי פי' הרי"ף ורבנו דבשלמא לדרך רש"י דפי' מב' מינים היינו שמזכה פעם שניי' במין אחר ממה שהי' בראשונה ניחא דהילכך אמרינן דאיכא קפידא ושמא ניחא לי' במין הראשון משא"כ לדרך רבנו שנשתתפו בתחלה ביין ושמן למה לא יועיל אפי' בכלה כשיחזור ויזכה לו ביין ושמן. לכן נראה דסובר רבנו דאין משתתפין בשני מינים לכתחלה אלא מדעת דאיכא מאן דלא חשיב לי' התערובות ודוקא בנשתתפו לדעת הוא דאחשבי' את התערובת לשוויי אוכלא תערובת יין ושמן וכמה משקין הילכך אם נשתתפו במין א' חוזר ומזכה מאותו מין (או אפילו ממין אחר) דלא גרע מעירוב לכתחילה וכיון דגלי דעתי' דניחא לי' בעירוב עמהם לאו חובה הוא לו וזכין לו שלא בפניו משא"כ אם נשתתפו לכתחלה בב' מינים דאע"ג דאחשבי' לעירוב הראשון אפ"ה צריך להודיע לו פעם שנית אי ניחא לי' אף השתא בתערובת הזה או משום שמא אי אפשר לכוון בפעם שני התערובת שיהי' ממש כמו בפעם ראשון שמא ירבה או ימעט ביין או בשמן ואולי אפילו אם יחזרו ויערבו פעם שני במין א' נמי איכא קפידא דניחא לי' בתערובת הראשון ומש"ה נתרצה להשתתף עמהם כן מוכרח לפרש לדרך רבנו: