מרכבת המשנה (חעלמא) - א יט

דרש"י פירש שנפלו מחיצות היינו אע"פ שלא יצא המ"ש חוץ לירושלים ורבנו מפרש שיצא חוץ לירושלים ואח"כ נפלו מחיצות דכיון שקלטו המחיצות שוב לא יאכל בירושלים כשנפלו מחיצות והבן זה): פרק ה ה"א המסית וכו' המסית את רוב וכו' עיין בלח"מ ובמש"ל פ"ט מה' יסודי התורה ה"א: פרק ז

ה"ט יוליך הכל לים המלח עיין בלח"מ ודבריו תמוהים דודאי לא גרע יי"נ גמור מתקרובת עכו"ם והאמת ברור בכוונת רבנו דפסק כרב אדא בר אהבה דלא שייך מלת' דר"א שיוליך הנאה לים המלח אלא בפת ובגד דלא מנכרא בהו איסורא אלא שנאפה ונארג באיסורי הנאה כדלקמן הי"ג אבל חבית בחביות שהחבית עצמה אסורה בהנאה לא קיי"ל כר"ח דאמר שקול ד' זוזי ושדי בנהרא להתיר למוכרן כ"א בפ"ע אלא דאין פדיון לעכו"ם דאע"ג דעכו"ם תופס דמיה היינו לאיסור אבל אין פדיון לעכו"ם לומר שהעכו"ם תצא מאיסורה והמעות יתחללו עליה. זולת בפת ובגד שאינם בעצמן תקרובת עכו"ם אלא שיש בהן הניית עכו"ם שנאפה ונארג ע"י איסור עכו"ם הילכך יש להם פדיון ומש"ה לא שייך מילתי' דר"א בנדון דידן. וגם מילתא דרשב"ג דימכר לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו לא שייך בנדון דידן כמ"ש התוס' בעכו"ם דמ"ט ע"ב ד"ה ארג בשם הירושלמי כיון דאסור למכור לעכו"ם שמא ימכרנו לישראל ושאני יי"נ דאין דרך בני אדם לקנות מנכרי ע"ש ובנדון דידן חיישינן שמא יקנה ישראל מן הנכרי בשר להאכיל לעבדו נכרי דמן הסתם לא חיישינן בבשר ועורות שביד הנכרי שמא תקרובת עכו"ם הן. ועיין בכ"מ המ"א פי"ו הכ"ט שרצה לערבב שם תקנת רשב"ג ותקנת ר"א ולא נהירא כלל דודאי רבנו נקיט שם תקנת רשב"ג גרידא דלא קיי"ל כר"ח ותו דלפי תקנת ר"א אין צורך למכור לנכרי כלל כדלקמן הי"ג אלא תקנת רשב"ג ניחא לי' לרבנו לפרש שימכור הכל ביחד לנכרי וישליך כנגד שווייה של חבית האסורה לים משא"כ אם ימכור לעכו"ם דרך משל עשרים חביות ויקח ממנו רק בעד י"ט חביות אז אם הנכרי אוהבו מחזי כאלו נתן לו במתנה החבית האסורה דחשיב הנאה ותו דמחזי כאלו מכר לו בפחות והוזיל לגבי חלק עשרים גם שמא יערים וימכור לו ביתר משוויו והנכרי יתרצה בזה מפני שמוותר לו דמי חבית א' ונמצא יהנה מיי"נ הילכך אין לו תקנה אא"כ יקח מן הנכרי כל המעות ויוליך דמי חבית א' לים המלח. ועיין פי"ו מהמ"א ה"ז בהשגות שדעת הראב"ד דתקנת ר"א שייך בכל האיסורים שאינם בטלים מחמת חשיבותם דכיון שמשליך דמי שוויו לים המלח מבטל חשיבותייהו ואין זה דעת רבנו אלא דמ"מ אכתי דבר חשוב הוא ולא נתבטל במה שמשליך לים המלח כיון שהוא איסור דמינכר דלא הוה דומיא דפת ובגד. גם נראה שדעת רבנו דדוקא בעכו"ם דתופס דמיו שייך תקנתא דר"א בפת ובגד אבל בשאר איסורי' אפילו בפת ובגד דלא מנכר איסורא לא שייך תקנתא דר"א כיון דשאר איסורים אינם תופסי' דמיהם וכן משמעות לשון רבנו פי"ו מהמ"א ה"כ ע"ש ובר"ש פ"ג דערלה. מיהו מ"ש הראב"ד בהשגות דכיון דקיי"ל כר"א ורשב"ג וכו' משמע דר"ל דגם תקנת רשב"ג שייך בשאר איסורים. זהו ודאי תמוה דאמאי לא ניחוש שמא יחזור וימכרנו לישראל כמ"ש התוס' בשם הירושלמי ודברי הכ"מ שם תמוהים מ"ש שכוונת רבנו נמי כדעת הראב"ד דא"כ היאך כ' רבנו דהכל אסור בהנאה כיון דיש תקנה בהשלכת דמי חד מינייהו לים הגדול כר"א וכפי הנראה דנטר לי' הראב"ד לציין אהך בבא או פטר חמור וכו' משום דקס"ד הראב"ד דודאי תקנת רשב"ג לא שייך בהנך כיון דאיכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל אלא דאכתי הי' מקום לומר דמודה רבנו דשייך באיסורי הנאה תקנת ר"א אלא דהא דנקיט רבנו בכלהו לשון הכל אסור בהנאה משום דאין זה תקנה יפה להשליך דמי שוויו של חבית סתומה א"ו דהיינו דמי שוויו לשתיי' כדי שיהנה מכל התערובת דמי זילוף דאפשר דמי חבית לשתיי' מרובה מדמי כל החביות לזילוף אבל בפטר חמור שפיר מוכח דל"ל לרבנו תקנת ר"א ודלא כמ"ש הכ"מ ועמש"ל ה"י

שם ה"י הרי אלו מותרין וכו' עיין בכ"מ. ובלח"מ נתן טעם דתערובת השניי' מותר בעכו"ם כיון דקיי"ל כרב דפירשו ארבעים למקום א' כלן מותרות. אך דקשה לפ"ז דהיכא ס"ד דרמוני באדן חמירי מעכו"ם דניבעי תערובת שלישי והנכון כמ"ש הש"ך בי"ד סי' ק"י דלענין איסור הנאה סגי בתערובת שניי' (ויש להסביר הטעם לפמש"ל ה"ט דבפת ובגד דלא מינכרא איסורא סגי בתקנתא דר"א. הכי נמי בתערובת השני חשיב לא מינכרא איסורא דאפשר שהאיסור בתערובת הראשון הילכך כיון דמוליך כל התערובת הראשון לים המלח שפיר משתרי התערובת השני לגמרי. והיינו נמי טעמא דבעינן שנפלו שנים מתערובת הראשון לים המלח דכשנפל א' מהן חשיב לא מינכרא איסורא ונפילת השני ה"ל במקום הולכת הנאה לים המלח ואפ"ה אסור להפיל השני בידים כיון דאמרינן איסורא ברובא איתא ולא משתרי בדיעבד אלא דוקא בנפל מעצמו) משא"כ ברימוני בדן לענין אכילה בעינן תערובת שלישי. ומש"ר ונפלו שתים וכו' עיין בכ"מ דודאי הא דפסק רבנו כחכמים דר"א ניחא משום דקיי"ל שחוטין נדחין אלא דקשה היאך פסק רבנו כסתם מתני' דכל הזבחים שנתערבו ימותו כלן אמאי נימא דמית ואיסורא מית. (ועיין בצאן קדשים שהקשה דלמא מתני' כמ"ד ב"ח נדחין ואשתמיטת' דביומא דס"ד ס"ל לרב דאין ב"ח נדחין וא"כ ליכא לאוקים אליבי' דרב טעמי' דמתני' משום דב"ח נדחין ובהכי נסתר נמי מה שרצה לתרץ דברי רבנו דודאי רבנו פסק כמ"ד אין ב"ח נדחין ע"ש ותבין) וצריך לומר ביישוב קושי' זו דהא דקאמר רב אנא דאמרי כר"א לאו למימרא דשביק רבנן ועביד כר"א אלא ה"ק דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר"א (אלא משום דס"ל שחוטין נדחין)