מרכבת המשנה (חעלמא) - א יח
Mirkevet Ha-Mishneh (Chelma) part 1 18 · מרכבת המשנה (חעלמא) - א · free full Hebrew text
Open in the reader →ה"ז ישב לו קוץ וכו' עיין בכ"מ שלא הי' בגי' רבנו מעיין וכו' ואין צורך דבגמ' עביד צריכותא ומסיק דכיון דתני מעיין שוב לא איצטריך פרצופין אלא משום דבעי למתני כיוצא בו הילכך כיון דתני רבנו פרצופין ה"ל מעיין משנה שאינה צריכה והא דנקיט רבנו פרצופין והשמיט מעיין ולא נקיט מעיין והשמיט פרצופין משום דפרצופין ה"ל רבותא טפי עיין בתוס' ד"ה פרצופין ומ"ש הכ"מ ודע דבישב לו קוץ וכו' לעד"ן פשוט דרבנו מפרש ואם אינו נראה כמשתחוה דלא כפרש"י וזהו מש"ר אלא ישב ואח"כ יטול. והנה גבי פרצופין ל"ג בגמ' ואם אינו נראה מותר משום דלעולם נראה כמנשק מיהו בירושלמי פ"ט דכלאים גרסינן בהך דפרצופין ואם הי' מקום צנוע מותר וכן בהך דנתפזרו מעותיו גריס ואם הי' מקום צנוע מותר דלא כגירסת הבבלי ואם אינו נראה כמשתחוה ומש"ה אוקמוה בירושלמי דלא כרב דאמר כל דבר שאסור מפני מ"ע אפילו בחדרי חדרים אסור ורבנו פסק כרב אפ"ה פסק דעושה גומא בתוך ביתו דלא כהירושלמי שם אלא כמ"ש התוס' בפ' במה אשה דבבית אינו נראה כשוחט לגומא דהרואה אומר לנקר חצרו וכו' עמ"ש פכ"ו מה' שבת ה"ז: פרק ד
הט"ו מעשר שני וכו' עמ"ש פ"ו מה' חמץ ומצה ועיין בלח"מ ובודאי קשה דכיון דרבנו פסק דמ"ש ממון גבוה הוא אמאי יגנזו. ולענ"ד נראה ביישוב דברי רבנו דלעיל הי"ד פסק בתרומה ביד כהן אע"פ שהיא קה"ג ואין לה פדיון אפ"ה כיון שיכול הכהן לקדש בו אשה ממונו הוא מש"ה נאסרו וירקבו מיהו אפ"ה אע"ג דנכסיו מקרי מ"מ לא ישרפו משום בזיון קדשים כיון דקדוש קדושת הגוף ואין לו פדיון. ותרומה ביד ישראל דקדוש קה"ג ואין להם פדיון וגם לא הוו נכסיו של ישראל מש"ה לא נאסרו כלל וינתנו לכהן שבעיר אחרת אמנם גבי קדשי ב"ה לעיל הי"ג דודאי ממון גבוה הוא ולא נכסיו מ"מ כיון דלא הוו אלא קדושת דמים ויש להן פדיון ולפדייה עומדות הילכך יפדו ואח"כ ישרפו. אבל מ"ש למ"ד ממון גבוה הוא דה"ל מדרגה אמצעי' בין תרומה לקדשי ב"ה דה"ל קה"ג קודם פדיון ואם פדאן פדויין נמצא בציר קדושתייהו מתרומה ואלים קדושתייהו מקדשי ב"ה הילכך אין דינו שיפדו וישרפו כקדשי ב"ה שהרי קדושים קה"ג קודם פדיון גם אין דינו לאכלו בירושלים כמו תרומה ביד ישראל שינתן לכהן כיון דמ"מ בר פדיון הוא אלא דינו שיגנזו. ולא מבעיא מ"ש בגבולין שעדיין לא נכנס לירושלים כלל דבר פדיון הוא אלא ואפילו מ"ש שנכנס לירושלים ויצא דקלטוהו מחיצות ולאו בר פדיון הוא מ"מ כיון דקיי"ל מחיצות לקלוט מדרבנן ומדאורייתא בר פדיון הוא מש"ה לא יאכלו אלא יגנזו. אמנם מ"ש שנכנס לירושלי' ולא יצא משם אין לו דין שלל עיר הנדחת כלל כדין נכסי הרשעי' המופקדים בעיר אחרת עיין בלח"מ לעיל ה"י ומשמעות לשון רבנו דאפילו היו בשעת הדקה בתוכה ואח"כ הוציאוהו משם כל שלא נקבץ בתוך רחבה לית לן בה ע"ש בלח"מ וא"כ לא איירי רבנו כאן אלא ממ"ש שבגבולין הן שלא נכנס מעולם לירושלים הן שנכנס ויצא דתרווייהו הם קה"ג וממון גבוה ותרווייהו יש להם פדיון מדאורייתא מש"ה יגנזו. ובהכי ניחא דאע"ג דפסק רבנו דעיסת מ"ש בגבולין פטור מן החלה היינו משום שאין בה היתר אכילה בשעת גלגול ולא חשיב עריסותיכם (משא"כ בירושלים הואיל דיש בה היתר אכילה חשיב עריסותיכם אע"ג דממון גבוה הוא) ואע"ג דבגבולין בר פדיון הוא מ"מ כיון דבשעת גלגול לא נפדה ולא חזי לאכילה נפטר משא"כ לענין שלל עיר הנדחת דמ"מ לא חשיב שלל גבוה בהחלט וקה"ג גמור כיון דבר פדיון הוא. ומהאי טעמא לא פריך בגמ' אליבא דר"מ דס"ל ממון גבוה הוא אמאי יגנזו דידע לחלק דכיון שבר פדיון הוא לא חשיב שלל שמים בהחלט. אלא דהמקשה פריך דוקא לר"ת דקאמר אליבא דרבנן דממון הדיוט הוא ואפ"ה בגבולין פטור ע"כ היינו משום דחשיב עיסה שאינה שלו קודם פדייה וכמ"ד במס' סוכה דדין ממון בעינן. דליכא למימר דודאי ממון הדיוט הוא וחשיב עיסה שלו קודם פדייה אלא דמש"ה פטור הואיל ואין בו היתר אכילה דמנ"ל לר"ח הא דלמא כי היכי דחשיב עיסה שלו קודם פדיון הואיל וראוי לפדות ה"נ חשיב היתר אכילה הואיל וראוי לפדות א"ו דחשיב נמי עיסה שאינה שלו ר"ל גוף העיסה תשיב שאינה שלו אע"ג דמ"ש ממון בעלים הוא בירושלים ויש בידו לפדותו הילכך שפיר הוקשה לו אמאי יגנזו דה"ל שלל שאינו שלו. משא"כ לפי מה דקיי"ל כר"מ דממון גבוה הוא שפיר י"ל דגוף השלל חשיב שלו קודם פדיון הואיל וראוי לפדות ויש בידו אלא דממון גבוה הוא קודם פדיון ואפ"ה פטור בגבולין מחלה משום דאין בו היתר אכילה בשעת גלגול כי היכי דחשיב ממון גבוה ואין מקדשין בו את האשה אע"ג דהגוף שלו ע"י פדיון. גם י"ל דבהכרח סוגי' דפ' חלק ס"ל דמ"ש בגבולין חשיב היתר אכילה הואיל דאפשר בפדיון דאי ס"ד דלא חשיב היתר אכילה א"כ מאי קושיא מהא דקאמר יגנזו דלמא טעמייהו דרבנן דבגבולין פטור משום דאע"ג דממון הדיוט הוא אין בו היתר אכילה הילכך חשיב שלל הדיוט א"ו דפסיקא לי' דחשיב היתר אכילה ע"י פדיון אלא טעמייהו דרבנן דאין בו דין ממון ואנן דין ממון נמי בעינן ובגבולין כל זמן שלא נפדה ה"ל ממון גבוה ולא אמרינן דחשיב עיסה שלו הואיל ואפשר בפדיון אע"ג דחשיב היתר אכילה משום דאפשר בפדיון ושפיר קשה דה"ל שלל שמים. אבל באמת קיי"ל דבחלה פטור בגבולין משום דכתיב עריסותיכם תרי זימני להורות שיהי' ראוי לאכילה תכף קודם פדיון אבל מ"מ לא מקרי שלל שמים בהחלט דכיון דאפשר בפדיון לא אימעט משללה (ועיין במשנה למלך ספ"ז מהמ"ש שרמז שם