מרכבת המשנה (חעלמא) - א קפח

ה"ו מי שביטל וכו' עיין לעיל ה"א וה"ה מ"ש ביישוב קושיי' הלח"מ ובגמרא דס"ט פליגי ר"מ ור' יהודא במי שלא נתן רשותו והוציא במזיד אם יכול לבטל ומסתימות לשון רבנו משמע דפסק כר"מ דכן נראה פשטות סתם מתניתין דר"פ הדר כר"מ ועיין לקמן הי"ו ותו דהלכה כדברי המיקל בעירוב

ה"ז אחד מבני חצר וכו' עיין בתוספות ד"ה אחד מבני החצר דאוקמו הך ברייתא כמ"ד בית התבן אוסר ולדידן דקיי"ל מקום פיתא גורם כדלקמן פ"ד ה"ח צריך לאוקים כמ"ש ה"ה בשם הרשב"א שבא היורש ודר עמהם ומ"ש ה"ה בשם הרשב"א דאם הניחו לא' מבני החצר מבע"י מותר אעפ"י שלא עירב על דירה זו כוונתו אע"פ שעירב קודם שמת המוריש וכמ"ש הכ"מ אלא שיש ט"ס בדברי הכ"מ וצריך להיות משמע מדבריו שאפילו עירב קודם שמת המוריש וכו' ופשוט נמי דא' מבני חצר שלא עירב חשוב א' מן השוק. ועיין ברא"ש ולפמ"ש רבנו לקמן פ"ד הי"ג איכא לאוקים נמי בלא הסיע מלבו ודעתו לחזור

ה"ח ששרויין במערה הכי גרסת רבנו ומ"ש שהרי הוא כיורש עיין בתוספתא ד"ה ת"ש וכו'

ה"ט ישראל וכו' הלח"מ נדחק בכוונת ה"ה וכוונת ה"ה פשוטה שהוא מבואר בדברי רבנו לקמן פ"ה הי"ו ע"ש

ה"י וישראל וכו' עיין בלח"מ ואני אומר דודאי בהשאיל לישראל פסיקא לי' לרשב"א דלאו כל כמינה לאסור אלא בעכו"ם דסד"א דאף בשאלה שייך גזירת שמא ילמוד ממעשיו ויאסור לזה האריך הרשב"א בראייו' דשרי ועיין הי"ב

הי"א ב' חצרות וכו' הנה בגמרא אוקמוה כר"ע דס"ל רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה וקיי"ל נמי כראב"י דהילכך הפנימית שרי כראב"י והחיצונה אסורה כר"ע משא"כ אליבא דרבנן דר"ע כיון דהפנימית מותרת כדראב"י אע"ג דשכיח דדייר אפ"ה שרי מתורת לא פלוג כמ"ש התוספו' בד"ה התם וה"ל רגל המותרת במקומה מהיכי תיתי יאסרו על החיצונה ואע"ג דשכיח דדייר תהוי החיצונה מותרת משום לא פלוג וא"כ קשה דלפי מה דפסק רבנו לקמן פ"ד הי"ט כרבנן דר"ע תהוי החיצונה מותרת. ונ"ל דבעירובין דע"ה ע"ב קאמר ר"א דעכו"ם הרי הוא כרבים כשדר בפנימי' ואוסר על שני ישראלים הדרים בחיצונה ומסיק דטעם האיסור מפני הרואים את העכו"ם עובר על בני החיצונה יסברו שהוא דר עמהם וכיון דידעי דלא אוגיר דאי איתא דאוגיר מפעא הוי פעי יטעו דעירוב מהני במקום עכו"ם וכן פסק רבנו לקמן פ"ד הכ"ב ועיין בש"ע סי' שפ"ב סי"ז שיפה השיגו עליו האחרונים) והילכך מהאי טעמא שייך נמי לאסור בנדון דידן שהרואה שלשתן בקצר החיצונה יסבור ששלשתן דרין בחיצונה ויש בפנימית אנשים אחרים ואתי למטעי דעירוב מהני במקום עכו"ם הילכך החיצונה אסורה אפילו לרבנן דר"ע לפי מה דקיי"ל כר"א דעכו"ם הרי הוא כרבים מפני הטועים. אבל הפנימית מותרת במקומה דליכא למיחש מפני הרואים כיון שאין דרך בני החיצונה לעבור בפנימי' וגם הנכנס בפנימי' הרי רואה שאין דיורי' בחיצונה ובהכרח א' מהם דר בחיצונה אבל החיצונה שתמיד עוברי' עלי' בני פנימי' שייך מפני הרואים שיסברו שכלן דרים בחיצונה ועוד אחרים דרים בפנימי' ועיין בבעל המאור ר"פ הדר שיש להעמיס בכוונתו כמ"ש ועיין במגן אברהם סי' שפ"ב ס"ק י"ג י"ד והט"ז שם ס"ק ט"ז נדחק בפי' מאן דלא ידע והנכון כמ"ש ולפ"ד הט"ז קשה נהי דיסבור שישראל ועכו"ם בפנימות אכתי ה"ל רגל המותרת במקומה

הי"ב ואפילו הי' שכירו וכו' ישראלי ה"ז משכיר וכו' בגמרא דס"ד ע"א אר"י אמר שמואל דשכירו ולקיטו נותן עירובו ודיו ורבנו לא הזכיר דין זה כאן אלא לענין שכירות וכן משמע מפשטות לשונו לעיל ה"י דאין להם תקנה אלא שישכרו. ועיין בתוספות דס"ו ע"א ד"ה מערב וכו' שכתבו דר' יוחנן פליג בירושלמי אדשמואל ונדחקו להשוו' הבבלי והירושלמי ואולי דמש"ה סמך רבנו על הירושלמי ופסק כר' יוחנן דהלכתא כוותי' לגבי שמואל ותו דבירושלמי אפסקה הלכתא בהדיא כר' יוחנן ע"ש וכן פשטא דסוגיא דס"ב ע"א משמע דאין עירוב מועיל במקום עכו"ם וכר' יוחנן דירושלמי. מיהו מ"מ קשה הדבר לדחות מימרא דשמואל הנזכרת בבבלי בלא חולק מחמת הלין טעמי בשגם דקאמר עלה ר"נ כמה מעלי' הא שמעתתא. לכן נראה דרבנו מפרש מימרא דשמואל בשכירו ולקיטו של ישראל דבהכי ניחא קושיי' התוספות ד"פ ע"א בד"ה אתי לקמי' וכו' ע"ש וסובר רבנו דאע"ג דאשתו של אדם מערבת שלא מדעתו משל בעל כדלקמן פ"ה ה"ה מ"מ שכירו ולקיטו של ישראל אינו מערב אלא משל עצמו וזה נלמד ממ"ש רבנו לקמן פ"ד ה"ב ע"ש וה"ה עירוב של שכירו ולקיטו מהני לערב רשות הבעלים

הי"ג ב' ישראלים וכו' עיין בתוס' דס"ד ע"ב בד"ה דאתי עכו"ם וכו' ומסתימות לשון רבנו נראה בין שעירבו בין שלא עירבו ועיין בלח"מ ותירוצו איננו מובן לי דהתם נמי בידו לבטל רשות אלא נראה דאע"ג דשנים שלא עירבו אינם יכולים לזכות בביטול רשות מ"מ זוכין ע"י שכירות דאלים טפי דביטול רשות הוה סילוק ולא זכיין ממילא ושכירות דומה לקנין., וכה"ג נמי יש לחלק בין עירוב לשכירות דהשוכר מעכו"ם ומת שאין היורש אוסר ודלא כמ"ש הט"ז סי' שפ"ב ס"ק ט' והראיו' שהביא אינם מכריחו' דמ"ש דאפילו בחייו מצי למהדר בי' הא קיי"ל שם סעיף ו' דאינו יכול לחזור משכירותו עד שיחזיר הדמים. וכן מהא דקיי"ל שוכר כמערב אין ראי' דהא קיי"ל שם ס"ה דשוכרין אפילו בשבת ודלא כמ"ש הט"ז ס"ק ז' אלא הרבותא דאע"ג דאין מערבין בשבת מותר לשכור וכן מפורש בגמרא דס"ו אלמא דלאו לכל מילי שוכר כמערב וזיל בתר טעמי' דגבי עירוב עם האב