מרכבת המשנה (חעלמא) - א קסב

דבורגנין להכי מפרש רבנו דמחשיכין דבהמה משום שקורא לה שהוא היתר פשוט וליכא סייעתא למלתא דר"י דהשתא מיהות ליכא בורגנין ואפ"ה קשרי רב יהודה משום שאלו הי' בורגנין הי' יכול להביא בהיתר וליכא למשמע מינה דבריי'

ה"ה להביא לו ארון ותכריכין בגמרא דק"נ מסיק אליבא דר"י למיגזא לי' גלימא וכ"כ ה"ה ורבנו כתב לשון המשנה כצורתה. ומש"ר ובלבד וכו' עיין במ"מ ור"ל שלא יזכיר לו השער שבמקום פלוני הקצה האחרון. ומש"ר שכל וכו' דק"נ ע"א

ה"ז מלקות משום דעושה חבורה עיין בסנהדרין דל"ה בתוספות ד"ה אין רציחה וכו' ולענין מה שנסתפק המ"ל אם הרודף אחר נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו בשבת הי' נראה לצדד דאע"ג דעשה דמיתת ב"ד לא דחי שבת היינו משום שאפשר לקיים העשה אחר השבת משא"כ ברודף דחשיב כעשה שזמנו קבוע וחובות שקבוע להם זמן. מיהו יש לדחות דבבן סורר ומורה שכל ימיו ג' חדשים ואם לא נגמר דינו עד אחר ג' חדשים פטור כמבואר בסוף ה' ממרים ומי לא משכחת לי' שבאו עדים בע"ש ואין הב"ד דנין בע"ש משום דבעינן הלנת דין ואין מענין דינו ולמחר א"א למקטלי' כדאיתא בסנהדרין דל"ה ואחר השבת יעברו ג' חדשים וכה"ג נמי בכלל לא תבערו אע"פ שהשעה עוברת. ויש לדחות. מיהו כיון דבסנהדרין מפיק לי' מג"ש דמושבותיכם אזהרה לב"ד מסתבר דהיכי דגלי קרא גלי אבל דין ניתן להצילו בנפשו שמסורה לכל אדם איננו בכלל הלאו

ה"ט גזרה וכו' אע"פ שדבר זה נאסר מחמת לתא דהוצאה וה"ל לרבנו לסדרו בפכ"ג ולא בפרקי' דאיירי משבותים דלית בהו לתא דמלאכה מ"מ כיון שלא נאסרה שמירה בהחלט אלא סיפוק וריקוד סידרו רבנו פה אצל היתר שמירה

ה"י כל הדברים וכו' בכ"מ נדחק לפרש דהוציא רבנו דין טרוד ונחפז מהא דתנן ספק חשכה מערבין עירובי חצירות. ושותא דמרן לא ידענא דמשכחת לי' עירובי חצרות בה"ש דלית בי' שבות כלל שגבו הככרות מבע"י והם בחדר א' ובה"ש מניח אותן בכלי אחד ודלמא דאה"נ דאסור להוציא מבית לבית דרך חצר את הככרות. וכה"ג מה שהקשה ה"ה ממ"ש דאין מערבין עירובי תחומין בה"ש איננו מובן דאי מטלטל העירוב ד"א בה"ש אסור דה"ל מעביר ד"א ומלאכה גמורה ואי תוך ד"א מה שקורא לו שם עירוב אין זה שבות וטעם ספק חשכה אין מערבין משום שאין העירוב קונה אלא מבע"י. ואולי סוברים ה"ה והכ"מ דעירובין חשיב שבות דמחזי כבונה ביתו במקום העירוב או כעושה שותפות בה"ש וכל זה דחוק. גם מה שהראה ה"ה מ"מ מוצא הדין שאם עירב לדבר הרשות עירובו עירוב מה ענין לכתחלה לדיעבד וגם אין ענין טרוד ונחפז שבדברי רבנו שזמנו בהול כמו שהבינו ז"ל אלא זה ביאור למש"ר או דוחק וכן נראה ממה שסיים רבנו אבל אם לא הי' שם דוחק וכו' ולא הזכיר רבנו כלל ענין טרוד ונחפז דהיא היא. והכוונה מפולשת שסובר רבנו הן לענין שבות בה"ש והן לענין אמירה לעכו"ם בשבות דלעיל פ"ו ה"ט והן לענין עירובי תחומין דלקמן פ"ו מה' עירובין ה"ו בכלן שזה שעת הדחק וצורך גדול לכמו דבר מצוה ואב לכלם עירובי תחומין דל"ה דמשני הא בפרה גבנא והא במרא דמתא הרי דאלו שהן משום הדחק טרוד לברוח מפרה גבנא ונחפז ללכת למרא דמתא חשיב כמו דבר מצוה כמ"ש הר"א בנו של רבנו. ומש"ר לפיכך אין מעשרין את הודאי ולא חשיב דבר מצוה אע"ג דתנן במסכת ביצה דל"ה ואלו הן משום מצוה אין מגביהין תו"מ מ"מ לא דמי לשופר ולולב שהוא צורך מצוה שזמנה קבוע וכה"ג בודאי אסור לערב תחומין כדי שימהר להפריש מעשרות במ"ש דכה"ג לא חשיב מצוה

הי"א קטן וכו' בב"ח א"ח סי' שמ"ג רצה לחלק דכאן איירי רבנו בקטן שהגיע לחנוך ע"ש. והרד"ע בספרו דחה חילוק זה דלשון רבנו בסוף המ"א אע"פ וכו' מצוה על אביו לגעור בו כדי לחנכו וכו' אלמא דאף בקטן שהגיע לחינוך איירי ואפ"ה אין בי"ד מצווין להפרישו אפילו באיסור דאורייתא וכן מה שתירץ הכ"מ דאהניחו אביו קאי דחה הרד"ע דגם בהמ"א לא משמע דממחין ביד אביו אלא שמצוה לאביו לגעור בו ואם לא גער בו אין ממחין בידו ומסיק הרד"ע דרבנו איירי כאן בקטן העושה לדעת אביו עיין לעיל פי"ב ה"ז ולפ"ז ג' חילוקים יש בדבר שלא על דעת אביו אף באיסו' דאורייתא אין מצווין להפרישו ומצוה לאביו לחנכו אפילו באיסור דרבנן ועל דעת אביו יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן ולהאכילו בידים אף בדרבנן אסור (ופי' על דעת אביו שדעת התינוק לעשות רצון אביו ואביו לא ציוה אותו וכמ"ש ה"ה לעיל הי"ב) וכן עיקר. ועיין במ"ל סוף המ"א שהביא כמה ראייות לדברי רבנו דלהאכילו בידים אף באיסור דרבנן אסור. גם הביא ראיי' מסוגי' דהמוציא חגב חי ועמש"ל פח"י הח"י דרבנו פסק כר"י דסובר דלא חשיב מאכילו בידים ע"ש ולפ"ז הא דפריך בגמרא אי הכי טהור נמי צ"ל דקס"ד דמדאורייתא עובר על בל תשקצו וב"ד מצווין להפרישו כדין איסור דאורייתא אע"ג דבאמת קיי"ל דאף לכתחלה שרי לאוכלן חיים כמש"ר בה' שחיטה. אמנם מ"ש המ"ל שם ראייה מהא דאסור לסוך ערל קטן בשמן של תרומה ותינוקת של נדה ע"ש. אין הנדון דומה לראיי' דשאני תרומה שהתורה הזהירה על משמרת תרומה ואין טעם האיסור משום לתא דקטן אלא שהגדול מוזהר לשמרה וכה"ג יש לתמוה על הרשב"א בשבע שיטות פ' חרש שהקשה לדעת הפוסקים דמידי דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים מהא דתנן אין מערבין בטבל דרבנן אע"ג דמערבין לגדול ביה"כ הואיל דחזי לקטנים וה"נ טבל דרבנן חזי לקטנים להאכילן בידים ותירץ בדוחק דשאני לגדול ביה"כ דהעירוב חזי אלא דאריא הוא דרבע עלי' איסורא דיומא משא"כ בטבל דרבנן דהאיסור של טבל גורם ע"ש באריכות ותמהתי עליו דודאי שאני טבל דאסור להאכילו בידים משום לתא דהנאה של כילוי ואפילו