מרכבת המשנה (חעלמא) - א קנא

שרי לזה תירץ דאין טחינה בפירות. ועיין במ"ש הר"ד ערמאה כיוצא בזה שהוא נתינת טעם דמש"ה ריסוק שחת וחרובין אינו אסור אלא משום גזרה וחיתוך דלועין ונבלה שהן חתיכות גדולות שרי דלא גזרינן גזרה לגזרה. עוד כתב דמ"ש רבנו מפספסין אלומות קטנות משום דקיי"ל כר"י דדוקא פקיעין שהן תרי תרי אסור אבל חד חד לא חשיב טירחא כלל והיינו אלומות קטנות שכתב רבנו ועדיין אין זה מספיק דלמה השמיט רבנו דין דארזי דשרי אפילו אלומות גדולות דשוויי אוכלי משווינן לכן נראה עיקר כמ"ש דתרי תרי חשיב אלומות קטנות כפי לשון רבנו בפי' המשנה אלא דפסק רבנו דבין טרוחי באוכלי ובין שוויי אוכלי טירחא נפישא אסור וטירחא זוטא שרי

ה"כ ובקערה וכו' תרתי בעינן ביד הסכין ובקערה אבל ביד הסכין ומכתשת אסור משום גזרה שמא יטחון דק דק אבל ביד הסכין ובקערה ה"ל גזרה לגזרה וכן נראה מדקאמר ר"י תרתי אסור אלמא דאיירי בקערה עיין פ"ג מהי"ט הי"ב שהעתיק רבנו קערה במקום מדוך של עץ הנזכר בדברי ב"ה במסכת ביצה דף י"ד לענין מלח בי"ט דחשיב שנוי וה"ה לתבלין בשבת דאלו במכתשת חיובא איכא

הכ"א כגון איזוביון ופואה בגמרא דף ס"ו מאי קשרים קשרי פואה אמר אביי אמרה לי אם תלתא מוקמי חמשה מסו וכו' אלמא דפואה רפואה היא ולעיל הי"ט חבילי פואה קוטם ואוכל מין אחר הוא מין אזוב והרד"ע גריס סיאה לעיל הי"ט ועיין לקמן פכ"ו הי"ח ובגמרא דקכ"ח. ומ"ש רבנו כגון לענה אולי היינו גרגירא שבגמרא דק"ט

הכ"ב כגון הכסברא בגמרא דף ק"ט ע"א כוסברתא וכסות אין בהן משום רפואה ומ"ש רבנו והאזוב כן מוכח מהתוספתא שכתב רבנו לעיל ועיין בגמרא דק"ט ע"ב הפרש בין אזוב לאיזובין

הכ"ג ולא שמן ורד עיין בתוספות ד"ה למימרא וכו' וסובר רבנו דס"ד דבעל הש"ס באינו מתכוון לרפואה ור"ש לטעמי' דדשא"מ מותר ולפי המסקנא אפילו במתכוון לרפואה הואיל באתרא דרב שכיח מישחא הילכך אע"ג דקיי"ל כר"ש כיון דרבנו איירי במתכוון לרפואה כמ"ש בהדיא בעינן שיהי' במקום שהבריאי' סכין אותו עיין בגמרא ברכות דל"ח ומ"ש רבנו נגפה ידו בגמרא בפס ידו אבל גב ידו שרי כמ"ש רבנו פ"ב ה"ה

הכ"ד אבל בולע וכו' בתוספתא פי"ג דשבת החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע ורבנו מתיר אפילו שלא ע"י אניגרון כפי משמעות סוגיין דלא יגמע ופולט תנן ורבא הדר בי' ועיין ברכות דל"ו בתוספות ד"ה לא יערענו

הכ"ה אין נותנים יין וכו' דף ק"ח ע"ב ומ"ש רבנו מי שלקה וכו' דין ההיתר במקדש עיין פ"י מה' כלי המקדש ה"ט דאין כאן מקומו משום דיש בדין זה ג"כ משום ייתור בגדים ע"ש

הכ"ו ונותנים מוך יבש וכו' ה"ה גריס קשיא מוך אמוך ובסוגיין גרסינן קשיא כתיתין אכתיתין והיינו הך כפרש"י והשמיט רבנו איסור גמי יבש דקיי"ל אפילו לח אסור כסתמא דמתניתין וכנ"ל הכ"ה והיתר ספוג יבש נלמד ממ"ש רבנו לעיל פי"ט הי"ג דיוצאין במוך ובספוג שע"ג המכה ומשמע דאפילו אם נפל יחזיר ע"ש

הכ"ז רטיי' וכו' העתיק רבנו דין זה כאן גבי שבותי טוחן ולא סידרו גבי שבותי ממרח עיין בתוספות ד"ה ומחזירין ועיין בהשגות ובהגהות מיי' הראה מקום מהירוש' דמותר ליתן רטיי' ע"ג מכה שנתרפאה נ' כוונתו להציל רבנו מהשגות הראב"ד ולא נהירא דאי במכה שנתרפא' אפילו במדינה שרי וה"ה הגיה ומחזירין ולפ"ז קשה דה"ל לרבנו להזכיר ואם בתחלה כאן וכאן אסור הגם די"ל דלשון ומחזירין משמע דוקא חזרה אמנם עכ"ז לולי דברי ה"ה הי' נ"ל דסובר רבנו דכל שפירשה עג"ק חשיב כהנחה לכתחלה עיין לעיל פ"ג ה"י והא דקתני מתניתין מחזירין דמשמע אבל לא מניחין היינו בפירשה ע"ג כלי וכר"י ולפי מסקנת הש"ס לא שמיע לי ואין הלכה כר"י והתירו סופו משום תחלתו כדאיתא פ"ק דביצה מותר נמי להניחו לכתחלה ומש"ה נמי לא הזכיר רבנו לעיל פי"ט הי"ב ואם נפל לא תחזיר דחזרה מע"ג קרקע בכלל מ"ש ולא תתן

הכ"ח ואין מתעמלין וכו' עד שייגע ויזיע בפסחים דל"ז פת עמילה שבועטין אותו ומ"ש רבנו או שיהלך וכו' בתוספתא ספי"ז אין רצין בשבת כדי להתעמל אבל מטייל כדרכו אפילו כל היום כולו ואינו חושש. ומ"ש רבנו בקרקע דימוסית שבא"י כן משמע בגמרא דקאמר חמרא פרוניתא ומיא דיומסית קיפחו עשרה שבטים מישראל

הכ"ט מפני שכל אלו צער הן רש"י פי' משום רפואה ורבנו סובר משום צערא מדנקיט מים רעים שבים ותו דאי משום רפואה אפילו לא אשתהו אסור לבעל חטטין וכן הך דקורדומ' דמשום צערא מדמה רבנו להנך בדאשתהי דוקא

ה"ל ואם הי' ידיו וכו' כרשב"ג מדסיים עלה רב שמואל בר יהודה עבדת לי' אמי' מגררתא דכספא

הל"א ואסור לדחוק כרסו עיין במ"מ ובהגהות מיי' נראה דגריס איפכא דרב ששת אסר ולפי גירסת הספרים אפשר לומר דרבנו מפרש אסובי ינוקי כפי' הערוך בערך אסובי ע"ש וא"כ הוא בכלל ומותר ליחנק שכ' רבנו ודין זה הוציא רבנו מהתוספתא פ"ד דשבת סכין כל מיני סיכות אבל אין משקין את המעיין ואין חונקין בשבת והב"ח סי' שכ"א כתב דרבנו מפרש ואין מעצבין את הקטן דומי'