מרכבת המשנה (חעלמא) - א קמט

שהנ"ב שלקו בפה"א משכחת לי' בכרבא וסילקא וקרא וכו' מבואר מזה דסילקא נאכל כמות שהוא חי ומש"ה מברכינן עלי' שהנ"ב אלא שאין מברכין עליו בפה"א מפני שיש לו עלוי אחר הבישול הרי שהוא ממש כדמות החטין שהוא מעיקרא אוכל וגם אחר הפרימה אין לו עלוי אלא העלוי יהי' אחר הבשול שאחר הפרימה כשיהי' שלוק ובזה מבואר מאד מ"ש רבנו המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו שנמצא טחינה זו מכשירתו לעלוי הבישול וחשיב תיקון משא"כ ירק הנאכל כמו שהוא חי ואין לו עלוי בבישול לא חשיב חיתוכי טחינה ותיקון ודוקא בירק שראוי לאכילה חי דומי' דחטין מבואר מזה דסילקא דמי לחטין בכל הדמיונות. אמנם ריסוק שחת וחרובין דרכיכי וחיתוך נבלה ודלועין דאקושי דתרווייהו לא דמו ממש לטחינת חטין בזה נחלקו רב יהודה ורב הונא דר"י ס"ל דריסוק שחת וחרובין שהיו ראויי' לאכילה קודם הריסוק דרכיך אלא הריסוק עושאן מעולה טפי חשיב דומה לטחינה והיינו טרוחי באוכלי לא טרחינן משא"כ בדאקושי דה"ל שוויי אוכלי לא דמי לטחינה דהתם היו החטין ראויים לאכילה קודם הטחינה משא"כ הכא דהריסוק עושאו אוכל ואין טחינה אלא בפירות. ורב הונא ס"ל דאטרוחי באוכלא טרחינן דכיון דמעיקרא אוכל וסוף אוכל לא הוה הטחינה תיקון גמור אלא לתענוג ושרי ולא דמי לטחינת חטין כדי לאפות דחשיב עלוי ותיקון שע"י הטחינה מחזי לאפות אבל שוויי אוכלי לא משווינן דחשיב תיקון מה שנעשה אוכל והיינו דסובר אין טחינה בפירות דדבר שהוא פרי קודם טחינה כמו לאחר טחינה ה"ל כמו ירק הנאכל חי ואין לו עלוי בשליקה ולא חשיב טחינה. ולפ"ז פסק רבנו כר"י וכנוסחא ראשונה שהכריע ה"ה שאין טחינה אלא בפירות והוא נתינת טעם דהילכך שחת וחרובין שהם פרי וראויים לאכילה קודם ריסוק דברכין איירי מחזי טחינה משא"כ בנבלה ודלועין דאקושי ולא הוי פרי ובהכי ניחא דלא הוצרך רבנו לפרש בחרובין דרכיכי ונבלה דאקושי דכל זה נלמד מנתינת טעם שכתב שאין טחינה אלא בפירות (וכמו שאחזה משנתנו ברכין שחת וחרובין ובקשין נבלה ודלועין אלמא דסתמא הכי איתנייהו דאל"כ לפלוג וליתני בדידי'. אחז נמי רבנו לשון המשנה וביאר בנתינת טעם שנתן דהנהו רכין והנהו קשין) ולשון בפירות שכ' רבנו פי' אוכלין דכיוצא בזה בברכות קורא רי"א בפה"א פרי הוא אלמא דאף רך של דקל נקרא פרי הואיל דחזי לאכילה ובלשון רבנו פ"א מה' כלאים כל שהזרעים אינם נאכלין אלא הפרי של אותו הזרע כמו זרע הלפת וכו' ונקראים ירקות שהן מתעלין ע"י שליקה פרי ובגמרא נדרים הנודר מפירות הארץ נאסר בגדולי קרקע אבל סתם פרי משמע כל מיני אוכלין שבעולם נמצינו למדים שמ"ש רבנו אין טחינה אלא בפירות היינו דוקא פירות שהם מתתקנים ע"י טחינה משא"כ בירק הנאכל כמות שהוא חי לא חשיב הטחינה תיקון כלל וכמו שביאר זה רבנו במ"ש המחתך את הירק כדי לבשלו. וכן האי כללא אינו אלא באוכלין דאין חייבין על טחינת דבר הנאכל אא"כ הי' ראוי לאכילה קודם הטחינה אבל הא ודאי דשייך טחינה בתבלין שאינם ראויים לאכילה והשף לשון של מתכת והאי מאן דסלית סילתי דכל שהוא תולדה לאב אינו דומה לאב ממש אלא דכיון שהי' מעיקרא ג"כ תבלין ואח"כ נעשו תבלין נידוכין ותיקון חשיב טחינה משא"כ שוויי אוכלא לא חשיב טחינה כלל דפנים חדשות באו לכאן דמעיקרא לא הוה אוכלא והשתא אוכלא ולא הוה דומי' דטחינת חטין כלל ותו דשוויי אוכלי לא אסר רחמנא כמו שלא אסרה תורה הוצאת מלבושים ושבירת אגוזים מה שא"כ בטחינת חטין לעשות עילוי וחזי לאכילה קודם עילוי הוא דאסרה תורה ודכוותי' למטרח באוכלא אסור דבר תורה והא דכ' רבנו מפני שנראה כטוחן משום דריסוק שחת וחרובין לא הוה טחינה דק דק אלא דמחזי כטוחן. ועל דרך זה מתבאר נמי פלוגתייהו דר"ה ור"י בפי' כפין וזירין איזהו מהן דארזי דהיינו עמיר שנתקשה כמ"ש הערוך ערך זירין ע"ש ודלא כפי' רש"י שהוא ענפי דקל דרב הונא מפרש פספוס בעמיר רך דהוה מטרת באוכלא הוא דשרי ולר' יהודה דמפרש כפין דארזי לא שרי פספוס אלא בעמיר קשה דחשיב שווייא אוכלא. ועיין בפי' המשנה לרבנו וז"ל פקעין וזירין הם אלומות עמיר אלא שהפקעין קטנות והם משתים שתים והזירין הן גדולות משלשה שלשה ואמרו אבל לא את הזירין ר"ל אין מפספסין את הזירין אבל להתיר האגודות מותר ופי' מפספסין כמו מפרכין והוא שמחככין אותן בין שתי הידים וכפין הוא מין מן הפקעין ע"כ. מבואר מלשונו זה דלא פסק כרב הונא אלא כרב יהודה דפקעין וזירין הם אלומות עמיר ומדמסיים רבנו ואמרו אבל לא את הזירין וכו' אבל להתיר האגודות מותר מוכרח דגורס כגירסת רש"י ודלא כגירסא שבקצת ספרי הרי"ף ומבואר נמי דאין פי' מפספסין לדעתו כפרש"י פיזור העמרים אלא ענין ריסוק מלשון נזיר חופף ומפספס וכ"כ הערוך ערך פספס ומשום טחינה נגעו בי' גם נראה לעין דאיננו מפרש כפרש"י דהא דאמרן פקעין תרי זירין תלתא שני קשרים או שלשה קשרים אלא מפרש תרי עמרים ושלשה עמרים דהיינו שאגודה קטנה משני עמרים נקרא פקעין ואגודה גדולה משלשה עמרים נקרא זירין עיין בערוך ערך כף דמפרש כפרש"י ובערך פקע מפרש כפי' רבנו פקעין ב' אגודות בפקיע וכפין ג' אגודות בכף ובזה נתברר לנו ענין אלומות גדולות וקטנות שהזכיר רבנו מה שלא הרגישו בזה הכ"מ והב"ח וכל נושאי כלי רבנו. ואולם מה שמסיים רבנו בפי' המשנה וכפין הוא מין מן הפקעין תמוה לכאורה דהא מבואר מלשונו דמפרש מתניתין אליבא דר"י כנ"ל דפקעין וזירין חדא אבל כפין הוא מין אחר הנקרא דארזי דהיינו עמיר שנתגדל ונתקשה עיין בערוך ערך זר גם לשון הוא מין מן הפקעין קשה ההבנה דהל"ל הוא מין פקעיו. ואחר ההסתכלות נראה דרבנו איננו מפרש מלתא דר"י כפרש"י דקשה לפירושו לשון המשנה והכי הל"ל מתירין פקיעי עמיר וזירין לפני בהמה ומפספסין את הכפין להכי מפרש רבנו דה"ק הן הן פקעין הן הן זירין דכמו שתיבת פקעין הוא שם האגודה בת תרי תרי כן תיבת זירין הוא שם האגודה גדולה בת שלש שלש אבל תיבת כפין איננו שם האגודה אלא שם דבר הנאגד וכחו ככח תיבת עמיר דכמו שתיבת עמיר פירושו עמיר לח כן תיבת כפין פירושו עמיר קשה הנקרא דארזי