מרכבת המשנה (חעלמא) - א קמח

הי"ח המחתך וכו' שבותי טוחן האב השמיני. ומ"ש רבנו לפיכך וכו' ומתירין וכו' הרב המגיד הוקשה לו מה שסיים רבנו שאין טחינה אלא בפירות וי"ס שאין טחינה בפירות וכתב שלא הבין שום א' משתי הנוסחאות אבל הראשונה נראית יותר. וכתב הכ"מ דלנוסחא השני' הוקשה לו דהא שחת וחרובין פירי נינהו ואסור ומש"ה הכריע כנוסחא הראשונה אלא דעדיין הוקשה לו דהא דלועין נמי פירי הם ומש"ה כתב שאינו מבין שום א' מהנוסחאות ותירץ הכ"מ דנוסחא השני' עיקר והוא נתינת טעם אדלעיל מיני' דמש"ה פטור בשחת וחרובין ואינו חייב לפי שאין טחינה בפירות ע"ש ודוחק דודאי משמע דנתינת טעם הוא למה אסור ריסוק שחת וחרובין ומותר חיתוך דלועין ונבלה (וכבר השיג עליו הט"ז סי' שכ"ד וכ' שם דסובר רבנו דאין חיוב טחינה אלא היכא דמחתך ירק כדי לבשלו למחר דאיננו לצורך אכילה היום ומש"ה אסור ריסוק שחת וחרובין כיון דחזי לאכילה קודם ריסוק חשיב ריסוק זה שלא לצורך אכילה כטוחן והיינו מה שסיים רבנו שאין טחינה בפירות דהיינו דבר הנאכל בשבת כמו דלועים דה"ל לצורך אכילה בשבת ע"ש ולשון שאין טחינה בפירות משמע איפכא דדבר הראוי לאכילה קודם טחינה לא שייך בי' טחינה. וגם מה שרצה הט"ז להעמיס בלשון רבנו המחתך את הירק כדי לבשלו היינו למחר לא מיחוור דאטו לא משכחת לי' בשגגת שבת כדי לבשלו היום. ותו דאטו הטוחן חטים לצורך היום פטור) ומה שנראה פשוט בכוונת ה"ה דלפי המתבאר בסוגי' דאליבא דרב הונא איירי הך דשחת וחרובין בדאקושי והך דדלועין ונבלה ברכיכי ולר' יהודא איפכא הך שחת וחרובין ברכיכי והך דדלועין ונבלה באקושי ולפ"ז הנוסחא הראשונה אתיי' כר"י דהך דדלועין ונבלה הקשים דלא חשיב פרי שרי דאין טחינה אלא בפירות והנוסחא שניה כר' הונא דה"ל דלועין ונבלה רכיכי ופירי והוקשה לו שתי הנוסחאות דלנוסחא הראשונה קשה דהא השף לשון של מתכת ומאן דסליק סילתי חייב אע"ג דלא הוה פירי ולנוסחא השניי' קשה דהא המחתך ירק דק דק חשיב טחינה אע"ג דהוי פירי וכן סתם טחינה בחטין דה"ל פירי. ולזה הכריע ה"ה כנוסחא ראשונה דאתי' כר"י דהלכתא כוותי' הואיל דקם רב הונא בקושי' וכן טוחן דל"ט מלאכות שהיא בחטין הוה טחינה בפירות. ומש"ה הקשה נמי ה"ה דכיון דקיי"ל כר"י ה"ל לרבנו לבאר דוקא בנבלה קשה אבל רכה אסור. ובאמת קשה נמי דה"ל לרבנו לבאר דדוקא חרובין רכין דומי' דשחת אסור אבל קשין שרי. גם קשה קושיי' השואל להרשב"א שהובא בכ"מ דלמה יצא רבנו לידון בטעם חדש מפני שנראה כטוחן ועזב הטעם הנזכר בגמ' דמטרח באוכלא לא טרחינן והתירוץ שתירץ הכ"מ תמה תמה אקרא דאטו רבנו ז"ל בדה תורה חדשה מלבו מה שלא הוציא מדברי חז"ל. גם קשה בדברי רבנו דדין מתירין אלומו' לא אתיי' כר"י ולא כרב הונא וכמ"ש ה"ה. ומה שתירץ הכ"מ דפי' דארזי אלומו' קטנות דוחק מלבד שארי דחוקים אשר יראה ויבין המעיין בצדק ובב"ח סי' שכ"ד רצה ליישב דברי רבנו ע"פ הגירסא שבקצת ספרי הרי"ף ומפרש אליבא דר"י דפקעין הן בינונית וכפין קטנות וזירין גדולות הילכך בקטנות פספוס נמי שרי ובגדולות להתיר נמי אסור ובבינונות מתירין ולא מפספסין וטעמא דרבא קאי רק אבינונות דמתירין חשיב שוויי אוכלי ופספוס חשיב טרחא באוכלא ומה שמסיים רבנו אבל לא אלומות גדולו' ר"ל אפילו להתיר ע"ש. וגם זה דוחק כנ"ל והאיך קאמר הן הן פקעין והן הן זירין הואיל שאלו גדולות ואלו בינונות ולמה לא הושוו פקעין וכפין שהן בינונות וקטנות ותו דאין הבנה לפ"ז להא דקאמר ר"ח אליבא דרב הונא שוויי לא משוינן טרוחי מטרחינן וע"כ צ"ל דהוא נתינת טעם הואיל דארזי קשין. ותו דלשון רבנו אבל לא אלומות גדולות משמע דאפספוס גרידא קאי. וגם גירסא שבקצת ספרי הרי"ף לא נהירא וגם אין זה גירסת רבנו כמ"ש לקמן. וכדי ליישב דברי רבנו צריך אני להרחיב קצת דע שרבנו איננו מפרש שוויי אוכלי כפרש"י משום אולידי אוכל וכן איננו מפרש טרוחי באוכלי כפרש"י משום טירחא שלא לצורך דלא מצינו שרש לטעמי' הללו ורבנו זה דרכו תמיד לעיין בטעמא דמלתא לכל השבותים שאסרו חז"ל ולסמכם לאב אחד מל"ט אבות ומפרש רבנו דאיסור פספוס הנזכר בסוגיין היינו דומי' דריסוק שחת וכמ"ש לקמן לשונו בפי' המשנה ומשום גזרת טחינה נגע בי' ולזה מפרש דאליבא דר' יהודה שוויי אוכלי לא חשיב טחינה אלא טרוחי באוכלי דסובר רב יהודא דאין טחינה אלא בפירות שהן אוכלין קודם הטחינה ורב הונא ס"ל איפכא דשוויי אוכלי דמי טפי לטחינה אבל טרוחי באוכלי שרי דאין טחינה בפירות. ושניהם לא למדוהו אלא מגוף מלאכת הטחינה שהיא בחטין דאיתא בברכות דל"ו קמחא דחיטא רי"א בפה"א ורב נחמן אומר שהנ"ב דהואיל דאית לי' עלויי' אחרינא בפת לא מברכינן עלי' בפה"א אלא שהכל וכו' ובגמרא ברכות דף ל"ז הכוסס את החטה מברך עלי' בפה"א עיין בדברי רבנו פ"ג מה' ברכות דהיינו דוקא בכוסס חטין שלוקין דכל שהוא נאכל מבושל מברכין עליו חי שהנ"ב ופסק' דמלתא דדגן חי וקמח חי מברכין שהנ"ב דאע"ג דחשיב אוכל דאלו לא היו חשובין אוכל לא היו מברכין עליהן כלל כמ"ש רבנו פ"ח מה' ברכות ה"ז הפלפלין והזנגביל בזמן שהם רטובין מברך עליהן בפה"א אבל בזמן שהם יבשים אינו מברך עליהם כלל מפני שהן תבלין ואינן אוכל וכן אוכלין שאינם ראויין לאכילה אינם טעונים ברכה ע"כ אלא דאע"ג דחשיבי אוכל הואיל ויש להם עלוי אחר בפת אינו מברך עליהם בפה"א ור' יהודה ס"ל דאפילו דבר שיש לו עלוי מברכינן עליו בפה"א. היוצא מיהות מזה דטחינה בחטין הם בדבר שהי' אוכל קודם טחינה והוא ג"כ אוכל אחר טחינה ואין בה עלוי אחר הטחינה אלא שהעלוי יהי' אחר האפי' שאחר הטחינה כשיהי' פת ובזה תבין הא דאמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן וכתבו שם התוספות דע"ד ע"ב דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי ע"כ וברור בכוונתם שר"ל סילקא וכל דדמי לי' ודבר זה צריך בינה יתירה דמה נשתנה סילקא משאר אוכלין ובמה יודע איפוא איזהו אוכל דדמי לסילקא. ולפמ"ש נראה ברור דדמיון פרימת סילקא לטחינת חטים הוא דמיון חזק דאיתא בגמרא ברכות דף ל"ח ע"ב בשלמא כל שתחלתו