מרכבת המשנה (חעלמא) - א קמה

לא חשיב שיר משוי ואפ"ה חשיב נאקה לגמל משוי לפי מה דס"ד למעוטי גמל בחוטם עיין ברי"ף והרז"ה והרמב"ן. ועיין בה' פרה שכ"ר דפרה שקשרה במוסרה אם אינה מורדת הוה עול. וכפי הנראה דפסק רבנו נמשכין ואינם יוצאין כרוכין וכשמואל רבי' דר' הונא ודלא כהרי"ף עיין בתוספות ד"ה במתניתא וכו' ויש לזה פנים דלפמ"ש דלא קיי"ל כר"י אין למדין הלכה ממעשה מוליאות של בית רבי

ה"י ולא יצא גמל וכו' בגמרא אמר רבה בר רב הונא יוצא גמל במטוטלת הקשורה לו בשלייתו ורבנו השמיטה ואולי סובר רבנו דאיירי בקשורה יפה וקמ"ל דלת חיישינן שמא תפיל השילי' וזה נלמד ממ"ש רבנו הי"ג

הי"ב ובמטלניות וכו' עיין בהשגות וע"כ מפרש הראב"ד תותרי דלא כפי' הרי"ף אלא כפרש"י דאין לומר דמפרש כפי' הרי"ף אלא דס"ל דלית הלכתא כרב הונא דא"כ האיך יחלוק רב הונא אדרב ושמואל דתרווייהו מודים דלנוי אסור וע"כ לפי פי' הרי"ף צריך לחלק בין נוי לנוי כדכ' ה"ה לקמן הי"ג

הי"ג בקרסטל שבפי' בגמ' מחלק דלקטנים שרי משום צער וזה נלמד מדין מרדעת דשרי משום צער ועיין לקמן פך"ו ה"ז

הי"ד כשם שאדם מצווה וכו' עיין במ"מ שהניח דברי רבנו בצ"ע ועיין בלח"מ ובהשגות הביאן המגדל עז. ומה שנ"ל ברור בכוונת רבנו דהנה ר"ע ס"ל במס' כריתות דגר תושב בשבת הרי הוא כישראל בי"ט ואיכא מ"ד התם שהוא כישראל בחה"מ ונראה פירושו לדרך רבנו דאסור לעשות בפרהסי' ושרי בצינעא כדין חה"מ ור"ש ס"ל כישראל בחול ואפסקה הלכתא התם כר"ש וכמ"ש רבנו כאן דגר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל בחול וסובר רבנו דהך ברייתא הנזכרת במסכת יבמות דדריש קרא דבפרשת משפטים וינפש בן אמתך והגר בעבד עכו"ם שהוא כגר תושב אתיין לר"ע דס"ל גר תושב בשבת כישראל בי"ט ואיצטריך האי עשה לעבד תושב שינוח ממלאכת עצמו דר"ע לשיטתו דלא איירי כלל מאזהרה לרבו וה"ה נמי והגר דכוותי' בגר תושב ואזהרה דלא תעשה כל מלאכה וכו' עבדך ואמתך דדברות ראשונות ועשה דלמען ינוח עבדך ואמתך דדברות אחרונות קאי אעבד מהול דודאי אין זה קושי' דהא השוה הכתוב עבד לאשה בכל התורה כלה דאפ"ה כתב רחמנא עשה ול"ת מיוחדת דסד"א רשות רבו עליו וכל זה לדעת ר"ע משא"כ לפי מה דקיי"ל כר"ש דליכא לאוקים קרא והגר לגר תושב מלאכת עצמו דשרי וע"כ אזהרה היא למלאכת רבו ובשכירו ולקיטו (דבסתם גר תושב דינו כעכו"ם ואין שליחות לעכו"ם אלא אמירה לעכו"ם שבות) וא"כ ליכא לאוקים בעבד גר תושב כדעת הראב"ד קרא דוינפש בן אמתך דהיינו שכירו ולקיטו ממש אלא ע"כ דאיירי בבן אמתך מהול ולאו לאזהרת עצמו שזה כבר שמענו בדברות ראשונות ואחרונות אלא להזהיר רבו עליו והמשך דברי רבנו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך וכו' פי' מקיש בן אמתך לשורך וחמורך שהיא אזהרה לרבו ומסיק עבד ואמה וכו' ע"כ איירי בעבדים שמלו דליכא לאוקים בעבד גר תושב ולעצמו שהרי קיי"ל דמותר כר"ש. וליכא לאוקים בעבד אינו מהול לרבי כדמסיים הואיל וגר תושב וכו' א"כ לא מתוקם תיבת והגר אלא בגר תושב לרבו וזהו ע"כ בשכירו ולקיטו וא"כ כ"ש עבד אינו מהול דאסור לרבו ומסיים בלשונו ואפילו הי' הגר זה עבדו וכו' הרי דלעצמו אפילו עבד שרי ולא מתוקם בן אמתך בעבד אינו מהול לא לעצמו ולא לרבו וע"כ מתוקם בעבד מהול ולרבו: סליק פ"כ מה' שבת פרק כ"א מה"ש

ה"א נאמר בתורה תשבות עיין במ"מ והלח"מ נדחק בביאור דבריו ומה שנלע"ד פשוט בכוונת ה"ה דפי' הראשון שדבר תורה שאף בעמל שאינו מלאכה אסרה תורה שיעסוק כל היום והקפידה שינוח מיהו ודאי השבותים הללו אינם אסורים מן התורה שיעשה אותם פעמים ושלש ביום אלא הקפידה התורה שינוח ולא יעמול כל היום ההוא אפילו בדברים המותרים ואין בהם שבות אלא שכדי להשלים כוונת התורה אסרו חכמים דברים רבים כל דבר שנראה כמלאכה וכמה דברים גזרה אטו מלאכה שמחמת גדרים הללו אדם בודל מהרבה דברים ויושב בטל במנוחה שלמה ומקיים מצות שביתה ומנוחה ודרך השני דהא דקאמר רבנו תשבות אסמכת' בעלמא הוא ולא הקפידה התורה כלל על המנוחה אלא מה שאסרו חכמים הוא גדר לל"ט מלאכות וסידר רבנו בסדר צח כל השבותים לכל מלאכה ומלאכה כסדר הל"ט מלאכות והתחיל בשבותי אב הראשון שהוא חורש

ה"ב כל המשוה גומות וכו' עיין במ"מ ובאמת בהך דהמכבד את הבית והמפנה את האוצר שהן בבית ומשום גזרת בונה לא רצה רבנו לעשות להן מדור בפ"ע איכללן בהדי' אינך דהשוואת גומות בשדה שהן משום לתא דחורש ועיין בכ"מ לקמן ה"ג בשם הריב"ש ומסיים דכל הפוסקים אסרו הכיבוד משום פ"ר והדברים תמוהים דהא מודה ר"ש בפ"ר דחייב ובביאור אמרינן פ' המצניע דלרבנן אין בהן אלא משום שבות ואפילו לדעת הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' שרי עיין בתוספות דף ק"ב בד"ה לא צריכא וכו' לא משכחת לי' אלא בארעא דחברי' אבל בארעא דידי' מסתמא ניחא לי' אלא העיקר כמ"ש התוספות דף קמ"א בד"ה דלמא וכו' דגזרינן שמא ישכח ויבא להשוות גומות עיין שם שזה מוכרח והא דזילוף שרי לר"ש משום דודאי לא שייך לגזור דשא"מ אטו מתכוון דא"כ יהי' אסור כל דבר שאינו מתכוון אלא העיקר כמ"ש ה"ה לקמן ה"ג דכשהוא עוסק בגוף הקרקע כמו המפנה חת האוצר והמכבד ושיפת רוק חיישינן שמא יעלה על דעתו לייפו' הקרקע ויתכוון משא"כ בגרירה שאין כוונתו