מרכבת המשנה (חעלמא) - א קמא

למיחש דלמא שלפא לאחוויי ולא אמרו רבותיו של רש"י ז"ל טעמא דחוכא אלא משום דס"ל דמידי דמיגנייא לא שלפא אף אליבא דרבנן וכמ"ש מהרש"א הילכך אי לאו משום חוכא לא שלפא וכבר בארנו לעיל ה"ז דקיי"ל דחיישינן לשליפה במידי דמיגנייא הילכך שפיר שן של זהב אסור משום דלמא שלפא ומיחוויא אע"ג דפסק כאן רבנו דלא חיישינן דלמא שלפא מחמת חוכא והא דשן של כסף מותר משום דכיון דלא מינכר לא שיילה לה חברתה ולא שלפה כנ"ל ה"ז ומ"ש הלח"מ ועוד קשה וכו' דהא בגמרא אמרו איפכא וצריכא דאי אשמעינן דידה משום דלא מאיס וכו' מותיב תיובתא לרבנו ממה דקס"ד דהא באמת קמ"ל מתניתין דלא חיישינן לאשלופי מחמת חוכא והוא לא ראה מ"ש רבנו בפי' המשנה וז"ל ואלו השמיענו שלה היינו אומרים שלה שאינם מאוסין לה מותר אבל של חברתה שהן מאוסין לה ושמא יש לה לחברתה בראשה חולי הנקרא חולי השועל והוא מריטת השער וכיוצא בה אסור ואלו השמיענו של חברתה היינו אומרים של חברתה שהוא ממינה מותר אבל של בהמה שאינה מינה אסור עכ"ל הרי דלא מפרש רבנו אפילו הס"ד שבש"ס מכח חוכא כפרש"י (דודאי דוחק הוא דמאי חוכא שייך בשל חברתה כל שאינו של זקנה לילדה) אלא מפרש דחיישינן שמא ימאס בעינה שתחוש שמא יש לחברתה חולי השועל (הנקרא בלשון התורה נתק עיין בפי' המשנה לרבנו מ' נגעים) ותשלוף בר"ה וכה"ג בשער של בהמה (א"נ דסד"א דשער של בהמה חשוב משוי ולא תכשיט) לזה קמ"ל מתניתין דכיון שיצאת בהן לשם תכשיט לא חיישינן שמא אח"כ תהי' נפשה קצה בהן משום מיאוס משא"כ הך סברא דחוכא לא סבירא לי' לרבנו כלל דודאי כל הנך ושן של זהב תכשיט גמור הוא דאלו הי' מאוס וחוכא בטלה דעתה אצל כל אדם וה"ל משוי כמו טבעת שיש עלי' חותם לאשה דחשיב משוי ולענין ביאור הסוגי' לדרך רבנו אמת הוא שקשה קושיי' הכ"מ דהאיך תני שיקרא משום איידי ואפילו לפי גירסת ה"ה ושלטי הגבורים כדי נסבא עדיין אינו נוח. ועיין בב"ח סי' ש"ג שכתב שגי' רבנו כגי' התוספות ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה ומדלא נקיט ולא ילדה בשל זקנה מפרש רבנו דחדא לאיסורא ואידך להתירא ולזה פריך בשלמא זקנה בשל ילדה איצטריך לאשמועינן לאיסורא דסד"א שבח הוא לה ולא מחכו עלה קמ"ל דאפ"ה חיישינן דמחכו עלה ושלפה אלא ילדה בשל זקנה פשיטא דמותר כיון דגנאי הוא לה ודאי דלא מחכו עלה ומשני איידי וכו' ע"כ. ועדיין לא יצא י"ח ביאור דא"כ האיך כ"ר ששבח הן לה ושמא תחלוץ ותראם לחברתה דהכי הל"ל אע"פ ששבח הן לה שמא ילעיגו עלי' ותחלוץ ומה ענין לשון ותראם לחברתה שמשמעותו להתפאר. וגם גוף הסברא דילדה בשל זקנה דמיגנייא ליכא חוכא הואיל שאינה מתפארת דחוקה ולפמ"ש האמת יורה דרכו דודאי רבנו מפרש חדא לאיסורא וחדא להתירא כמ"ש הב"ח אלא דלא ס"ל לרבנו כלל סברא דחוכא כנ"ל דאלו הי' לה גנאי וחוכא ה"ל משוי אלא דקושיית הגמרא כפשוטו בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה וחיישינן דלמא שלפא ומיחווייא והיינו דאיצטריך לאשמועינן דשבח הוא לה דסד"א אין זה שבח ולא שלפא קמ"ל דשבח הוא לה אלא ילדה בשל זקנה פשיטא דגנאי הוא לה ולא שלפא ומיחווייא ומאי קמ"ל ומשני איידי וכו' נקיט סיפא להתירא. ומש"ר וכל שהוא אריג בגמרא איכא תרי לישני ונ"מ לענין היכא דמטנפין ופסק רבנו לקולא בשל דבריהם ועיין פרש"י ולקמן הח"י

הי"א והוא שיהי' קשור באזנה ואפילו מיהדק בעינן קשירה וכחבריו דר' יוחנן עיין בגמרא

הי"ב ולא תתן לכתחלה בשבת עיין במ"מ ועיין בתוספות עירובין דק"ב ד"ה רטייה והשמיט רבנו חלוקי' אלו בין פירשה ע"ג קרקע ובין ע"ג כלי שאין כאן מקומו. ועיין בסוגיין בתוספות ד"ה ובלבד שלא תתן וכו' וראיתי בירושלמי פלוגתא מפורשת וז"ל ר' ינאי פתר לה בפלפל וגרגיר מלח וחברייא פתרין לי' על כלהון ע"כ ומדהתחיל רבנו בהלכה בפ"ע דין פלפל וגרגיר מלח נראה דפסק כר' ינאי וכדעת ה"ר פורת משום שחיקת סמנים ולאו משום הערמה ולפ"ז מש"ר לקמן הי"ג גבי קיסם דאם נפל לא יחזיר לאו משום הערמה אלא משום גזרה שמא יקטום עיין פי"א ה"ז ואע"ג דרבנו פסק פכ"א הכ"ד דמותר ללעוס את המסטכי לריח הפה יש לחלק דבמסטכי לא שייך שחיקת סמנים בגופן אלא משום לתא דגזרת רפואה אפילו היכא דלא שייכא שחיקת סמנים משום לא פלוג הילכך היכא שלועסו לריח הפה שרי ותו שהוא דרך אכילה משא"כ בפלפל וגרגיר מלח שייך שחיקת סמנים בגופן הילכך אפילו לריח הפה אסור ובהכי ניחא נמי קושיית התוספות על ה"ר פורת דכי היכי דשייך למגזר התם משום שמא ימרח שייך כמי למגזר הכא משום שחיקת סמנים דכל שנפל ע"ג קרקע חשיב כלכתחלה כמו שפירש"י בעירובין ואפילו תימא דטעמא דרטייה שנפלה ע"ג קרקע משום דמימאסה בקרקע ואתי למרוחי משא"כ בפלפל וגרגיר מלח לא חשיב חזרה כלכתחלה. י"ל דמתניתין כר"י וכתירוץ השני שבתוספות ד"ה רטייה הנז' ולזה השמיטה רבנו (וגם י"ל דאף חברייא דר' ינאי לא ס"ל טעמא דהערמה והא דפתרין לי' אכלהון לאו משום חד טעמא אלא טעמא דפלפל וגרגיר מלח משום רפואה וטעמי' דמוכין משום מוקצה עיין בגמרא שבת דמ"ח ולר' ינאי חשיב הכנה) ומה שכתב רבנו בקיסמין שבאזניהן וכ"ש חוטין שבאזניהם דליכא למיחש לנפילה כלל והיינו דנקיט במתניתין ואפילו קיסמין דלא מיהדק אפ"ה שרי דאי נפיל לא אתי לאתויי וחוטין צבועין מבואר בגמרא לאיסור וזה נלמד מדין חוטין שבצוארה הנ"ל ה"י. ומ"ש רבנו וברעלו' וכו' בפי' המשנה מפרש דהיינו פעמונים שבצוארן או בכסותן. ומ"ש רבנו ופורפת בתחלה על האבן וכו' כן משמעות לשון אביי דרק על המטבע גרידא הוא דאסור וצריך לומר דאיירי באבן שהכינו מבע"י דאל"כ גם אבן הוה מוקצה ובירושלמי תנא רשבג"א ל"ש אלא מטבע ואבן הא באגוז מותר מפני שהוא מיטלטל עיין פכ"ה ה"י: