מרכבת המשנה (חעלמא) - א קלט

דשם הוצאה אחת היא וע"כ רבא דס"ל אגד כלי וכו' מפרש מתניתין בהוציאן בכפו: סליק פי"ח מה' שבת פרק י"ט מה"ש

ה"ב לחזקו עיין במ"מ ונראה דסמך רבנו אהא דמסיק בסורא אמרו ד"ב בפומבדיתא אמרין ך"ד הרי שאפילו טובא שרי כל שנעשו לנוי והיינו נמי טעמא דחיפהו כלו במסמרות דשרי הואיל שאין כוונתו לחזק אלא כדי שלא תהא קרקע אוכלתו וכן בעשאו כמין כלבוס וטס ויתד שאינו נקרא מסמר וכן כשתפרו מבפנים אינו קרוי סנדל וכן חיפהו בעור מלמטה וקבע בו מסמרות מלמעלה דה"ל לנוי ולא לחזק וכל זה כלול בלשון רבנו בקצרה. ומ"ש רבנו ומותר לצאת כו' בגמרא קימרא עילוי הימנייא מהו ונראה דרבנו מפרש כפי' רבנו הלוי דמותר ועיין בתוספות ד"ה תרי הימייני ולהכי השמיטו רבנו ועוד שם בגמרא אמר רב אשי האי רסוקא וכו' ופי' בערוך ערך נסך שהוא חגור של עור ומפרש רבנו דהנהו מפרחייתא הם כדי להדקן וה"ה לקמרא וזהו מ"ש רבנו והוא שלא יהא רפוי

ה"ה והאיש פטור אע"פ דגבי טבעת שיש עלי' חותם מותר דגבי איש לא שייך גזרה דלמא שליף ומחוי שאני מחט נקובה דלא מיהדק וחיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי דשייך גם באיש ועיין באשר"י שהקשה לדעת הרי"ף (שהוא דעת רבנו דמפרשים וחילופיהן באיש גם אמחט ודלא כפי' רש"י) ותמיהני האיך יתחייב האיש חטאת במחט שאינה נקובה הוצאה כלאחר יד הוא ותו דבשלמא בטבעת וכו' באיש הזה תכשיט ביש עלי' חותם ובאין עלי' חותם הוה משאוי אבל במחט בין נקובה בין שאינה נקובה ה"ל משאוי לאיש ע"כ. ונראה ליישב לדרכם דהוצאת מחט שאינה נקובה באיש תחוב לו בשערו לא חשיב כלאחר יד דכמו שתירץ בגמרא גבי טבעת לפעמים שאדם נותן וכו' ה"ה גבי מחט לפעמים כשאדם רוצה להוציא מחט שאינה נקובה לאשתו תוחבו דרך עראי בשערו וחשיב הוצאה כדרכו דכה"ג נמי צריך לומר גבי אשה שאם הוציאה מחט נקובה בבגדה דחייבת משום דחשיב הוצאה שלפעמים כשרוצת להוציא מחט נקובה לבעלה תוחבתו בבגדה וגם מה שהקשה דכל מיני מחט ה"ל משאוי לאיש נראה פשוט בכוונת הרי"ף ורבנו דענין הוצאת מחט נקובה דאיש לאו היינו דומי' דהוצא' חייט מחטו בבגדו הנזכר לקמן הך"א דהתם תוחבו בבגדו לסימן אומנתו ולא הוה דרך מלבוש ותכשיט ופטור משא"כ מחט נקובה דכאן ענינה הוא לחבר צדדי הבגד והוא דרך מלבוש וקישוט לאנשים ומש"ה פטור אלא דמ"מ אסור לכתחלה משום דלא מיהדק כנ"ל (א"נ משום דלא מבטל לי' לגבי' מלבוש עיין לקמן הי"ג וה"ך) והואיל דה"ל הוצאת מחט נקובה דרך מלבוש מש"ה נמי איננה חשובה הוצאה כלאחר יד כמו הוצאת מחט דאומן וכן מבואר בירושלמי דגרסינן התם תני לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו וכו' ואם יצא פטור דר"מ וכו' מחלפא שיטתי' דר"מ דתנן ואם יצאה חייבת חטאת והכי הוא אומר הכין אמר ר' יוחנן תמן דרך הוצאה בנשים ברם הכא טפלין יוצאין בכך ע"כ מבואר כי הוצאת מחט נקובה היא באופן שהוא דרך מלבוש וקישוט וחשיב דרך הוצאה בנשים אעפ"י שהאשה בושה לצאת בטבעת שיש עלי' חותם ומחט נקובה מ"מ לפעמים דרך עראי מוציאה באופן זה כפי המסקנא דסוגיין משא"כ הוצאת האומן שהוא כדרך התינוקת חשיב הוצאה שלא כדרכה וכלאחר יד. מבואר מזה דמחט נקובה ומחט שאינה נקובה הם כלים נפרדים שמחט נקובה הוא כלי המחבר בגדי איש והוא מלבוש ותכשיט לו והאשה דרך עראי איננה בושה ללבשו ולהוציאו לבעלה הילכך גבי אשה חשיב משוי אע"ג דחשיב הוצאה כדרכו וחייבת ולהפך מחט שאינה נקובה שהוא כלי מתכשיטי אשה שיש בראשו טס של זהב כמ"ש והאיש איננו בוש לתחבו בשערו ולהוציאו לאשתו דרך עראי וחשיב לגבי' משוי כיון שאיננו ממלבושיו וקישוטיו ועיין בב"ח סי' ש"א שנדחק לדרך הרי"ף ורבנו דהוצאת מחט ודאי חשיב כדרכו ע"ש והנכון כמ"ש והיינו מה דכייל רבנו כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטיו וכו' דהיינו נקובה לאשה ושאינה נקובה לאיש והוא שהוציאו כדרכן זה בשערו וזו בבגדה וכל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו וכו' היינו מחט נקובה דאיש דלא מיהדק וכנ"ל וכן אשה שיוצאת וכו' היינו מחט שאינה נקובה דאשה דאע"ג דמהדק אסור. וכל דבר שהוא תכשיט וכו' כגון אצעדה דהיינו בירית ודכוותי' מחט שאוגרת בה שערה הנז' בגמ' ד"ס בפיסקא ולא במחט שאינה נקובה וכו' דלאו אורחא לשלופי נמי מותר עי' בטור ובש"ע סי' ש"ג ורבנו לא הזכיר אלא מחט שאיננה נקובה דאיירי בה מתניתין כפי מה שהי' בימי חכמי המשנה בטס של זהב להתקשט ולא לאגור ואינך נלמד מכללא וכן הא דמשמע התם בגמרא דהיכא דאין בה טס של זהב (או נוי וקישוט אחר) וגם אינה אוגרת בה שערה דלא הוה מלבוש כלל חייבת משום משוי עיין במגיני שלמה וגם זה נלמד מכלל דברי רבנו ועיין בש"ש לרשב"א

ה"ו בזמן שאינם תפורין עיין בהשגות ובמ"מ ובפי' המשנה לרבנו נמי מפרש תפורין דמתניתין זה בזה וכפי הנראה דמפרש שהטוטפות תפורין בשבכא והסנביטין תפורין בטוטפות ולא בשבכא ולפ"ז מ"ש כאן בזמן שאינם תפורין ר"ל אפילו אם הטוטפות תפורין בשבכא כל שאינם תפורין זה בזה אסור. ובגמרא עניות עושות אותן של מיני צבעונים ועשירות עושות אותן של זהב וכסף והנה רבנו כ' לשון בלחיים של זהב משמע לכאורה דשל כסף ושל צבעונים שרי דכיון דלא חשיבא לא חיישינן דלמא שלפה ומחווייא וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם עלה דמתניתין דטוטפות וסנביטין תכשיטין למה אסורין א"ר בא ע"י שהנשים שחצניות הן והיא מתרתן לחברתה והיא שכחה ומהלכת בהן ד"א עד כדון תכשיטין של זהב ואפילו תכשיטין של כסף וכו' ומסיק משמי' דר' זעירא לא תאסר ולא תשרי ע"כ הילכך לא הורה רבנו איסור בתכשיטין של כסף אבל קשה טובא דהא מסיים רבנו