מרכבת המשנה (חעלמא) - א קלח

חזי מידי משא"כ בשאר הטומאות דלא חזי אין הוצאתן חשיבא שאפשר שיהי' בבית ולא יגע בהן וזה עיקר

הכ"ד בהעלם א' וכו' עיין בתוספות ד"ה בהעלם א' וכו' תירוץ הר"י ועמש"ל פי"ד ה"ו

הכ"ו לאכילה פטור וכו' לכאורה נראה פירושו דכיון דהוציא פחות מכשיעור לזריעה וחזר וחישב עליו לאכילה נדחית הילכך אע"פ שתפחה אחר שחישב לאכילה פטור מחמת ספק כדלקמן הכ"ז אא"כ תפחה ואח"כ חישב עליו לאכילה וכמ"ש ה"ה ולפ"ז קשה ברישא נמי היכא דהוציא כשיעור לאכילה וצמקה נדחית הילכך אע"פ שחישב לזריעה אחר שצמקה פטור מחמת ספק אא"כ חישב לזריעה ואח"כ צמקה ועיין בתוספות ד"ה או דלמא וכו' והרי לשון הגמרא משמע דצמקה ואח"כ חישב לזריעה. לכן נראה דודאי אין כאן דיחוי אע"פ שצמקה קודם שחישב לזריעה כיון שלא נדחית משיעור אחרון וה"ה נמי כשחישב לאכילה ואח"כ תפחה וכמ"ש התוספות דלא שייך דיחוי אלא בבבא דלקמן הכ"ז אלא מש"ה סובר רבנו דחישב לאכילה ואח"כ תפחה פטור כיון דבשעה שחישב לאכילה (שאין מחשבה לחצי שיעור כמ"ש המ"ל הכ"א) ה"ל כאלו חישב לעשות דבר המותר ונעשה דבר האסור דפטור עיין פ"א ה"ח. ואע"ג שמתחלה חישב לזריעה ועשה עקירה במחשבת איסור הרי עשה ההנחה במחשבת היתר אלא שמאליו תפחה ונעשה כשיעור הילכך פטור ומהאי טעמא הוא דקאמר הרב המגיד דמוכרח הוא שנעשית כגרוגרת קודם שימלך עליה משא"כ ברישא אע"ג שצמקה קודם מחשבתו הרי עשה עקירה במחשבת איסור וגם הנחה. ועיין במהרש"א שנדחק בזה ותירץ בדוחק דאין סברא לימלך לאכילה קודם שתפחה וכו' וסברא זו לא ידענא דאטו אין דרך בני אדם לאכול פחות מכשיעור ויותר תמוה מה שכ' עוד שם דאין סברא לימלך לזריעה קודם שצמקה כיון שיש בו שיעור אכילה דאטו אין זורעים כשיעור והנכון כמ"ש דדעת התוספות כדעת רבנו דבנמלך לאכילה קודם שתפחה לא שייך בעיא דדיחוי דאפילו תימא אין דיחוי אצל שבת אפ"ה פטור כדין חישב לעשות דבר המותר ועשה דבר האסור משא"כ בהך בעיא דצמקה שפיר קשה להו דה"ל לבעל הבעיא לאיבעי מיהות היכא דצמקה ואח"כ חישב לזריעה. ולפמ"ש י"ל קושיית התוספות דכה"ג חשיב דיחוי הואיל שחזר וחישב מחשבת איסור משא"כ בהך דלקמן שעשה הנחה במחשבתו ראשונה והרי נדחית מחשבתו ולפ"ז בהך בבא דלקמן אם אחר שתפחה חזר וחישב לאכילה חייב (משא"כ לפי תירוץ התוספות) דלדרכנו עיקר הדיחוי תלוי במחשבה שהמחשבה נדחית והבן זה

הכ"ז זרק כזית אוכלין וכו' עיין במ"מ ובמ"ל. ונ"ל ליישב הגירסא כזית תרומה לדרך רבנו. עיין בשיטה דר"ח סגן הכהנים דקיי"ל דאין טומאה עושה כיוצא בו דאין אוכל מטמא אוכל ואין משקה מטמא משקה ואיכא נמי תנאי התם דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן. ופרש"י דלפ"ז לא משכחת לי' רביעי ד"ת אלא שלישי שרץ כלי וכלי אוכל ואוכל משקה. ואיכא התם תנאי דס"ל מדאורייתא אין טומאה למשקין כל עיקר ולפ"ז לא משכחת לי' שלישי בתרומה מדאורייתא א"ו דסובר האי תנא כמ"ד התם בתרומה וקדשים טומאה עושה כיוצא בו דמשכחת שלישי שרץ כלי וכלי אוכל ואוכל אוכל ואע"ג דרבא ס"ל התם דבתרומה אין טומאה עושה כיוצא בו היינו דוקא אליבי' הנך תנאי דס"ל יש טומאה למשקין מדאורייתא משא"כ למ"ד אין טומאה למשקין כל עיקר ע"כ טומאה עושה כיוצא בו בתרומה דאל"כ לא משכחת לי' שלישי בתרומה מדאורייתא. והנה ענין טומאה עושה כיוצא בו בתרומה היינו שיהי' דבר המטמא את השני ג"כ תרומה כמ"ש רבנו בפי' המשנה מסכת טהרות פ"ב מ"ז דדוקא שלישי של תרומה עושה רביעי בקדש משא"כ חולין שנעשו על טהרות תרומה אינו עושה רביעי בקדש ואפילו הי' השני והשלישי קדש אינו עושה רביעי בקדש הואיל והראשון של חולין שנעשו על טהרת תרומה ע"ש וה"ה בנדון דידן אין טומאה ועושה כיוצא בו אלא תרומה מתרומה וכן משמעות פשטא דקרא דכתיב בחולין הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו שהמיעוט הוא בזה שעושה ומינה משא"כ בתרומה שעושה התרומה כיוצא בו ולא שנעשה מחולין דהא אין חולין עושה כיוצא בו. ובהכי ניחא דרבא רוצה לאיבעי אליבא דכ"ע מדמצטרף לענין טומאה יצטרף נמי לענין שבת להכי לא מצי למבעי בכזית אוכלין של חולין דלא שייך הבעיא למ"ד אין טומאה למשקין כל עיקר דא"כ למאי אחשבי' להך פחות מכביצה דטומאת עצמו מעיקרא הוה לי' ואינו מטמא אחרים מדאורייתא כיון דאין טומאה עושה כיוצא בו ואין טומאה למשקין כל עיקר ומשום הא דאחשבי' לטמא אחרים מדרבנן בודאי אין סברא לחייבו חטאת ומיתה לענין שבת להכי נקיט רבא כזית תרומה דשפיר אחשבי' לטומאת אחרי' אף למ"ד אין טומאה למשקין כל עיקר כיון דבתרומה טומאה עושה כיוצא בו מדאורייתא משא"כ רבנו לשיטתו דפסק כמ"ד טומאת עצמן של משקין דאורייתא שפיר אחשבי' לטמא אחרים אף באוכלי חולין והשמיט תיבת תרומה

הכ"ח שהכלי טפלה לו עיין בהשגות ועיין במ"מ שכתב והכי משמע פ' נוטל נראה כוונתו מהך דהמוציא מת וכיס תלוי לו בצוארו שאין צורך למת בכיס וכן יש לדקדק מהך דחי במטה דאיירי שאינו לא כפות ולא חולה ואינו צריך למטה ולדעת הראב"ד יש לחלק דהנך ה"ל האדם והמת עיקר משא"כ אוכלין פחות מכשיעור לא חשיבי שיתבטל הכלי לגבן היכא שאינם צריכין לכלים. ומ"ש רבנו ואפילו הוציאן בתוך כפו עיין בתוספות ד"ה המוציא וכו' וסובר רבנו דלפי מה דקיי"ל אגד כלי שמי' אגד ואגד יד לאו שמי' אגד אין כאן רבותא היכא שהוציא קופת הרוכלין בכלי שהרי אין חיוב ההוצאה עד שהוציא כל הכלי דאז נגמר הוצאת כל המינים בבת אחת אלא אפילו הוציא בכפו דסד"א שתכף כשהושיט מקצת ידו נגמר הוצאת מין א' וכל מה שמושיט והולך יהיו המינים מחלקין כמו תמחויין קמ"ל דאפ"ה פטור