מרכבת המשנה (חעלמא) - א קו

או דרך חזרה בשטח זי"א שנמצא הוציא החפץ חוץ למרובע וחייב. וכן אם יטלטל החפץ מנקודת א' לנקודת ח' ד"א ואח"כ בעודו מהלך ולא יעמוד לפוש יחזור לנקודת א' ומשם יטלטל משהו חוץ לנקודת ז' באמצע קו ב"ז יותר מד"א הרי העביר החפץ מנקודת ח' יותר מה"א וג' חומשין וחייב (וכה"ג תוכל לצייר בדעתך בתמונה הנכחית דנפיק מיני' חורבה ע"י טעות כל היכי שיברור לו ע"י העברה של ה"א וג' חומשין) מש"ה גזרו חז"ל שלא יטלטל יותר מד"א בלא אלכסון שנמצא אם יטלטל מנקודת א' לנקודת מ' ד"א אף אם יטעה אח"כ ויעביר ד"א מנקודת א' לנקודת ז' ויחזור לנקודת א' ויטעה להעביר מנקודת א' לנקודת ח' לא אתי לידי איסור העברה דאורייתא שהרי מנקודת א' לנקודת ח' ליכא טפי מה"א וג' חומשין. מאי אמרת שמא יטלטל על קו ח"א ועל קו ז"א (שנמצא בזה בירר לו מרובע אזט"ח) ואח"כ יטלטל ד"א בתוך שטח גז"א (שנמצא מעביר חוץ למרובע וחייב). זה אינו דבין פניו לימינו לא עביד אינש דטעי וכיון שטלטל קו א"ח ופניו כלפי אות ח' שוב לא יטעה לטלטל בתוך שטח גז"א. משא"כ אלו היינו מתירים לו לטלטל ד"א ומשהו כיון דברוח א' אדם טועה חיישינן שמא יטלטל לצד מזרח ד"א ומשהו חוץ לנקודת ז' פורתא ויחזור ויטלטל חוץ לנקודת ח' פורתא (דהכל לפניו וכל המשלש בא"ר הוא מזרח) ונמצא העביר החפץ יותר מה"א וג' חומשין שהרי מנקודת ז' לנקודת ח' ה"א וג' חומשין נמצא בין אותן ב' נקודות הרחוקי' משהו מנקודת ז"ח יש טפי מה"א וג' חומשין וא"א להסביר הענין טפי במכתב אך המבין יבין מדעתו שהדברים ברורים: סליק פי"ב מה"ש פי"ג מה"ש

ה"א מקום שיש בו ד"ט על ד"ט עיין במגיד משנה כאן ולקמן פי"ד הי"ז והנראה ברור בכוונת רבנו דמי שעוקר מע"ג אדם וכלים וחפצים וב"ח שבתוך הרשות או מניח עליהם שהרי אותן החפצים עצמן אינם רשות ואפילו מונחים בר"ה אינם חולקים רשות לעצמן בהיותן גבוהים ג' שיהיו מקום פטור או כרמלית כשרחבין ד' דהואיל דניידי ואינם קבועים בקרקע נעשו טפלים לגבי הרשות ובכה"ג הוא דבעינן שיהי' הנחה ע"ג מקום ד' אבל לא בעינן רשות ד' רצוני לומר דכל שעוקר או מניח בהרשות עצמו חייב ואפילו עקר והניח ע"ג משהו ומש"ה קנה הנעוץ ברה"י דקבוע בקרקע כדלקמן פי"ד הי"ז וכן חורי רה"י שהן בעצמן רשות חשוב חייב בכל שהוא וכן לקמן פ"יד ה"ח בעמוד ט' בר"ה כיון דהלכתא גמירא לן דהוה רשות הרבים חייב עליו אפילו אינו רחב ד' כיון שעוקר ומניח בר"ה עצמו והא דכתב כאן רבנו דבעינן עקירה והנחה ע"ג מקום ד' בין בר"ה ובין בר"הי היינו דוקא בעוקר ומניח ע"ג חפצים שבתוך הרשות דכיון שאינם רשות כל שאין בהן רוחב ד' חשיב כמונח באויר עיין לקמן פ"יד ה"ח וה"ז שכתבתי מלתא בטעמא

ה"ב ואעפ"י שלא הניח ועיין בתוספות שבת דף ג' ע"א בד"ה מ"ט ידו לא נייח וכו' ודעת רבנו כדעת התוספות דלא מקרי ידו של אדם מקום ד' אא"כ ידו בחד רשות עם גופו משא"כ אדם העומד בר"ה וידו פשוטה לרה"י ובתוכו **(ובתוכה.)** חפץ לא חשיב כמונח ברה"י הלכך אם בא אדם העומד בר"ה ועקר מתוך ידו של זה והניח בר"ה פטור וה"ה באדם העומד בר"הי שעקר מתוך ידו של זה דרך הילוכו והוציאו לר"ה פטור והטעם דידו בתר גופו גרירא ולא חשיב לא כר"ה ולא כר"הי אא"כ ידו במקום גופו דאז חשיב כמונח ואם עקר חברו מידו והוציא או שהוא עצמו אחרי שעמד הלך והוציא הוא דחייב וכפי הנראה מלשון רבנו דלא בעינן ידו של עני תוך עשרה טפחים ודלא כהירושלמי שהביא ה"ה והטעם דכיון דקיי"ל המעביר חפץ דרך עליו חייב כרבא סובר רבנו דכי היכי דלא בעינן בשעת העברה שיהי' החפץ תוך עשרה ה"ה בשעת עקירה והנחה אעפ"י שאין נראה כן מלשון רש"י ז"ל

ה"ג מפני שמחשבתו וכו' עיין לעיל פי"ב הי"ג ועיין בלח"מ ונראה פשוט שדעת רבנו כדעת התוספות במס' שבת דצ"ב בד"ה המוציא בפיו וכו' דדוקא אוכלין וכ"כ התוספות בערובין דצ"ט ד"ה מחשבתו וכו' וכ"כ רש"י בשבת דק"ב ד"ה מחשבתו שצריך לאכלו בהליכתו ואחשבי' להוצאה זו בפיו משא"כ אותה המחשבה שחישב להוציא בפיו לא מהני דא"לכ בטל לגמרי הא דקיי"ל דבעינן עקירה ממקום ד' שהרי כל העוקר ממקום כל דהו הרי מתכוון לעקור ולפ' מ"ש רבנו וחישב להוציא האוכל וכו' כוונתו בזה דאלו לא נתכוון להוציא אלא לאכול מקרי דבר שאינו מתכוון וכה"ג לא הו' פ"ר כיון דלא ניחא לי' וגם הוה דומיא דיין לספלים כנ"ל פ"א ה"א וקרוב לזה כ' הלח"מ אבל הא ודאי מה שמסיים רבנו מפני שמחשבתו וכו' אין זה האי מחשבה שחישב להוציא אלא האי מחשבה שצריך לאוכלה בהליכתו. ומ"ש רבנו או רקק וכו' עיין בערובין דף צ"ט בד"ה הוא סבר וכו' ובמהרש"א שם האריך להשיב על גרסתנו במסכת כלים ר"מ מטמא ר"י מטהר ר' יוסי אמר היפך בה וכו' ע"ש ובאמת הר"ש גריס בהדיא כגירסא זאת ומפרש לה כפירש"י ומסיים וכמו שהיא שנוי' כאן כך הוא המסקנא בפ' המוציא תפילין נראה דסובר הר"ש דלפי מה דמסיק מוחלפת השיטה ור' יהודא מטהר אפילו היפך בה לק"מ דאע"ג דלענין שבת אע"ג דלא היפך בה הוה כעקור מ"מ לענין טומאה אע"ג דהוה כעקור ס"ל לר' יהודא דאפילו רוק עקור כל זמן שלא יצא מפיו לא חשוב משקה אלא דלפי מה דס"ד מעיקרא דר' יהודא מחלק לענין טומאה בין היפך בה ללא היפך בה וכיון דמטמא בהיפך בה ע"כ ס"ל דרוק שבפה חשיב משקה אלא דלהכי מטהר בלא היפך בה משום דלא הוה כעקור שפיר קשה מתניתין דערובין דקחשיב ר' יהודא לא היפך בה כעקור וזה מבואר בלשון הר"ש שכתב