מנחת פתים חושן משפט שלה

שביאר קצת דברי הב"י הנ"ל וגם דבריו צ"ע ולדינא נראה מכל הפוסקים דגם בקצר כל שאינו גוזמא חייב לשלם וע' לעיל סי' ר"ז סעי' ט"ז דקנס שבשדוכין מועיל מה"ט דלאו גוזמא היא שודאי החוזר בו להתחייב בקנס וע' בב"י סי' ר"ז מחו' מ"ד בשם מהרי"ק שורש קצ"ד דאפילו מתנה על דבר שהוא רחוק קצת מן הדעת כיון דלא הוי גוזמא גמורה לאו אסמכתא היא יעו"ש וע' תוס' ב"מ ס"ו ד"ה ואי דכתבו דמכירת קרקעות אפילו בשוי' חשיב כמו גזים לפי שאין אדם רגיל למכור קרקעותיו יעו"ש ומזה משמע דלא כמהרי"ק דהא זה ודאי לאו גוזמא גמורה היא דכמה ב"א מוכרין קרקעות ויש ליישב:

סי' של"ג סעי' ה' מ"ש בשם תוי"ר בחזרו ואח"כ נאנסו דשוכר עליהם כיון שחזרו מקודם שו"ר בשעה"מ כאן ס"ק א' שהאריך בד"ז ומחלק בין חלה הפועל דחייב ובאונס אחר דהוי מכ"מ פטור יעו"ש:

סי' של"ד סעי' ד' מ"ש שם להעיר על דברי תוס' דכל דלא נתכוין לוותר להקדש ל"ש דין אמל"ג כמסלה"ד מערוכין כ"ז ושו"ר שכבר העיר בזה התיו"ט פ"א דקדושין משנה ו' וכתב דשם מיירי שנראה שנתכוין לוותר ומדברי המ"מ שהביא שם נראה דעכ"פ מדרבנן אמרינן אמל"ג אף שלא נתכוין לוותר יעו"ש:

סי' של"ה סעי' א' בהג"ה מוקמינן לי' אחזקה. במ"פ הבאתי מדברי ט"ז יו"ד סי' א' ס"ק ו' דנראה מדבריו דלא קיי"ל כהמרדכי מרא דהאי דינא הכא וכ"כ בתב"ש שם ולפלא שלא הערו דרמ"א הביאו הכא להלכה וגם בהגר"א ז"ל כאן רמז דמרדכי סובר כר"נ ואנן קיי"ל בסי' רנ"ב כרבנן דהממע"ה ולא אזלינן בתר השתא. וראיתי בשעה"מ סי' ל"ה ס"ק א' שתמה על דין דכאן מהא דבסי' רנ"ב קיי"ל כרבנן ומתרץ דהכא כ"ע מודים כיון דרוב מלמדים יודעים ול"ד לחזקת בריאות דעשוי להשתנות יעו"ש ולא זכר שר שכבר קדמו בקושיא זו הט"ז הנ"ל וצ"ע לדינא:

סי' של"ו סעי' ב' או ללקט לו דבר של הפקר. בקצה"ח הביא הגמרא דב"מ קי"ח ותמה לרבא דאמר דכ"ע הבטה בהפקר קניא היכי מתרץ קושי' הש"ס מברייתא דתניא שומעין לו דלדידי' ליכא למימר כאן בהגבהה כאן בהבטה יעוש"ה. והנראה בזה דלכאורה יש ליישב סתירת ברייתא אמתניתין דמיירי שניהם בהבטה בהפקר או שניהם בהגבהה מהפקר רק דהמשנה מיירי בשלח פועל גדול ובר דעת א"כ הפועל זכה בשביל השולח ולא יוכל אח"כ לומר טול מה שעשית בשכרך כיון דכבר זכה וברייתא מיירי בשלח פועל קטן וקיי"ל דאין שליחות לקטן א"כ לא זכה המשלח עדיין ויוכל לומר לקטן זכה אתה מן הפקר. אלא דזה אינו דהא קטן זוכה בשכר פעולה מה"ת כמ"ש תוס' סנהדרין ס"ט ואם יאמר לו טול מה שעשית בשכרך ויזכה הקטן בעצמו מן ההפקר יפסיד הקטן דאח"כ כשיוציא מי דבר זה מהקטן לא יוכל להוציא ממנו בדיינים דהא מציאת חש"ו אין בו גזל אלא מפני דרכי שלום ואין מוציאין בדיינים כמבואר בגיטין נ"ט ואין זה תשלומין כלל ולכך נאדי ר"נ מזה ומשני כאן בהגבהה כאן בהבטה ותרוייהו בפועל גדול וכ"ז לפי ס"ד דר"נ סובר דלכ"ע הבטה בהפקר לא קניא ואתיא ברייתא לכ"ע אבל למאי דקאמר רבא דבהבטה בהפקר פליגי ר' יוסי ורבנן דלרבנן קניא ולר' יוסי לא קניא א"כ ע"כ הברייתא מיתוקמא רק כר' יוסי לפי שינויא דר"כ וא"כ שפיר קאמר רבא דנוכל לומר דלכ"ע הבטה בהפקר קניא דהא גם אם סובר ר' יוסי הבטה בהפקר קניא מיתוקם ברייתא אליבי' שפיר בשליח קטן דלא זכה בשביל המשלח ואין לומר דא"כ מה יועיל אם יזכה הקטן מהפקר הא כשיביא מי ויוציא ממנו לא נוכל להוציאו ממנו ז"א דהא לר' יוסי בגיטין נ"ט דסובר מציאת חש"ו גזל גמור ומוציאין בדיינים ושפיר יוכל לומר זכה מהפקירא וזה נכון:

סי' ש"מ ראיתי בהגהות חכמת שלמה להגאון מוהרש"ק זצ"ל כאן שכתב דמשאיל לחבירו קמיעות ל"ש דין שומרים כיון דרפואתן היא בדרך סגולה הוי כשטרות שאין גופן ממון יעו"ש ולענ"ד מדברי רבינו הב"י זצ"ל בתשו' אבקת רוכל סי' ק"ס בשואל כוס של עצם אלקירני שיש בו סגולה לרפאות ממגיפה כראה להדיא דיש בזה דין שומרים לשלם מה ששוה הכוס הנ"ל לפי ערך סגולתו יעו"ש מיהו בקמיע שעשוי רק לאדם זה והפקידו ביד אחר יש לומר קצת דל"מ דחיוב שומרים ל"ש בזה רק גם בשורפו בידים פטור כיון דאינו שוה רק לו ולא יוכל למוכרו לאחר הוי דבר הגול"מ דלאו כמ"ד כתוס' כתובות ל"ד. מיהו בש"ך לקמן סי' שפ"ו ס"ק א' השיג על תוס' הנ"ל וכתב דגם בכה"ג שייך דד"ג רק דאפ"ה בשורף חמץ שעבר עליו הפסח פטור אף דשוה לדידי' לפטור עצמו מהנגזל משום דל"ש וגם אין ראוי לקנוס השורף דהא בשריפתו עשה טובה לנגזל יעו"ש א"כ בשורף קמיע אף שאינו שוה רק לבעלים חייב עכ"פ מדר"ג דל"ש הנהו טעמי דש"ך הנ"ל ואפשר דגם דין שומרים שייך בזה ואף להתוס' ב"ק וכתובות ל"ד הנ"ל יש לומר דה"ד בחמץ שעבר עליו הפסח דלדידי' ג"כ אינו שוה כלום רק לפטור א"ע מן הנגזל משא"כ קמיע דהוי גופו ממון לדידי' אין נ"מ במה שאין שוה לאחריני. ושו"ר סברא זו בתשו' השיב משה סו"ס ק"ח יעו"ש וע' בתשו' בית יצחק אה"ע ח"א סי' ע"ג ס"ק ט' שהשיב על הגאון שו"מ שחייב לשלם מדין שומרים במי שהפקיד רייזעפאס אצל חבירו ונאבד דל"ד לשטרות דזה הוא כגופו ממון ושטר שאני דעומד לראי' יעו"ש ובב"י כתב עליו דאפ"ה ל"ש שומרים כיון דאינו שוה רק לו ולא לאחר כתוס' כתובות ל"ד הנ"ל ולהנ"ל יש לומר כיון דעכ"פ אצלו הוא שוה וצריך לו לגופו אף שאינו שוה לאחר הוי ממון גמור ול"ד לחמץ שעעה"פ דגם אצלו אינו שוה כלום רק לפטור עצמו מן הנגזל וצ"ע עוד בזה:

ויש לי בזה מקום עיון בדברי הרע"ב ז"ל פ"ג דמעילה מ"ד דאיתא שם המקדיש דישון בתחילה מועלין בו ופירש הר"ב שם כגון דאמר א' דמי דישון עלי והוציאו לחוץ ובא אחד ונהנה מן הדישון אע"פ שכבר נעשית מצותו אפ"ה מועלין בו דכיון דנהנה ממנו וחסר מן הדשן שוב ליכא לשער כמה היו דמיו כשנתערך זה ונמצא זה מפסיד להקדש משו"ה מועל בו לאלתר כשנהנה ממנו יעו"ש והדבר תמוה לכאורה כיון דגוף הדשן כבר פקע מצותו ואינו קדוש כלל רק שע"י הנאה שלו הוא מפסיד להקדש מצד אחר הו"ל כמזיק הקדש ועכ"פ מעילה ודאי לא שייך בזה דהא אינו נהנה מן הקודש ואפשר דכונתו מעל שצריך לשלם להקדש ההפסד שגורם להקדש וכמו מזיק הקדש דמחויב לשלם מיהו מדרבנן כתוס' גיטין מ"ט ומעל לאו דוקא רק חיוב תשלומין איכא וע' במאור פסחים כ"ט דלפי פירושו מוכרח לומר הא דאמרינן שם האוכל חמץ של הקדש מעל היינו תשלומין וכמ"ש הקצה"ח סי' שפ"ו ס"ק ז'. ועדיין צריך ביאור דהא ע"כ מיירי כשידעינן שמה שחסר מן הדשן היה שוה פרוטה עכ"פ וכיון דידעינן שהיה כל כך דשן א"כ מחויב המעריך ליתן גם זה ולא הפסיד להקדש כלום ואולי מיירי כשאותו שנהנה אומר בבירור שהדשן שחסרו היה שוה פרוטה או כמה פרוטות ואעפ"כ אין הנודר ואמר דמי עלי מחויב להאמין לו דכל שאמר דמי עלי צריך שומא בתלתא והוא אינו חייב להאמין לאחד אבל עכ"פ הוא בעצמו שמודה שהיה שו"פ א"כ הוא מודה שהפסיד להקדש דהא אם היה מונח היו שמין אותו בתלתא והיה מחויב הנודר לשלם בעדו ולכך הוא נאמן לגבי עצמו וחייב לשלם להקדש מה שהפסיד. ואכתי קשה דזה הו"ל דבר הגול"מ ולאו כמ"ד דהא גוף הדשן אינו