מנחת פתים חושן משפט שלב

כהן התירה תורה שיאכל תרומה וכן בהמתי של כהן ויתכן דה"ט דמספקא לי' לגמ' גיטין מ"ב אם מעוכב ג"ש אוכל בתרומה משום דאין לכהן ממנו הנאה של כלום דהא מע"י לעצמו אין מוטל עליו לזונו לכך אינו מאכילו והרמב"ם פ"ט מה' תרומות פסק לדינא דאין מאכילו. וא"כ כשהעבד ברח ואינו אצל הכהן לכאורה לא יהיה רשאי לאכול בתרומה כיון דאינו אצל הכהן ואין לכהן ממנו הנאה כלום אע"ג דבגיטין מ"ג אמרו דגם עבד טריפה ומוכה שחין אוכל בתרומה אף שאינו שוה כלום התם עכ"פ הוא בביתו של כהן ולא שיחררו ומצד היושר על הכהן לזונו אבל הכא שברח ואין לו מאתו הכאה וגם א"צ לזונו מדוע יהיה רשאי לאכול בתרומה. ונראה כיון דסוף סוף יוחזר לבעליו כהן שפיר ניחא לי' לכהן שיאכל בתרומה ולא ימות ברעב. והשתא שפיר קאמר דפסיל לי' ע"י שיקח ד' זוזי מישראל וימכרנו לו דנהי דדבר שא"ב אינו יכול למכור הא כשיבוא אח"כ לרשותו יהיה מכור למפרע כרמ"ה שבשט"מ הנ"ל א"כ תו ממ"נ אסור לו להעבד לאכול בתרומה אם יבוא בחזרה לכהן הא יהיה מכור למפרע לישראל והו"ל עבד ישראל דאסור לאכול בתרומה ואם לעולם לא יבוא בחזרה לכהן א"כ שוב לא יהיה לכהן הנאה כלל מאתו ואסור לאכול בתרומה אף שלא נמכר לישראל. והיינו דהסביר הרע"ב ז"ל מפני שהוא קנינו דלאו מעליותא הוא לגבו מה שאוכל בתרומה דנימא שהעבד נתקדש ע"י מה שנקרא שם הכהן עלי' רק התורה התירה לאוכלו תרומה להנאתו של כהן כמו שמאכיל לבהמתו וא"כ יוכל לפוסלו ע"י שימכרנו לישראל אף דהוי דבר שא"ב דממ"נ אם לעולם לא יבוא בחזרה לכהן א"כ לא יהיה לכהן ממנו הנאה של כלום ואסור לו לאכול בתרומה ודברי הרע"ב והגמרא לאחדים ודו"ק:

ובעיקר קושי' הנה"מ הנ"ל דהאיך ימכור העבד הא הוי דשא"ב היה אפשר לומר דהא דקאמר בגמרא אי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל לי' לאו שימכרנו לישראל אלא שיבקש ויפייס לאחד שיתן לו ד' זוזי שיוציא את העבד לחירות בכסף זה דבכסף אליבא דכ"ע יכול לשחררו שלא מדעתו כדאי' בקידושין כ"ג כסף קבלת רבו גרמה לו וזה שפיר יועיל אף דהעבד אינו ברשותו כמ"ש בתשו' שאגת ארי' סי' צ"ג דהא דדשאב"ר היינו רק שא"א למוכרו לאחר אבל לגזלן גופא יכול למוכרו וע' בית שמואל אה"ע סי' כ"ח ואב"מ שם בזה והא דקאמר בגמרא ושקיל ד' זוזי מישראל היא לאו דוקא דגם מכהן כשיקח ד' זוזי באופן הנ"ל יפסלנו מלאכול בתרומה. אכן למאי שכ' תוס' גיטין י"ב ד"ה וכ"ת בתירוצם השני דבעינן שיגרום לו חוב יותר ואי בעי זריק לי' גיטא היינו ספק קרוב לו ויאסר בתרומה ובשפחה ובב"ח וכן אי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ועדיין הוא עבד יעו"ש אי אפשר לפרש כנ"ל דהא כשישחררנו נהי דפסול מלאכול בתרומה אבל עבד לא יהיה, אמנם נראה דלכאורה יש לדקדק בדברי תוס' הנ"ל שכתבו דהא דאמרינן אי בעי זריק לו גט היינו ספק קרוב לו בפשיטות הו"מ למימר דאי בעי זריק לי' גיטא ויכתוב בשטר שחרור שישחרר חציו והו"ל ש"ע וחב"ח ויאסר בשפחה ובב"ח ואין לומר כיון דקיי"ל דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין אין זה חוב יותר דהא יכריחו את רבו אח"כ לעשותו בן חורין דא"כ גם בזרוק לי' גיטא ספק קרוב לו נמי נימא הכי דהא נועמא דכופין את רבו בח"ע וחב"ח היא משום דלישא שפחה אינו יכול והאי טעמא שייך נמי בזרק לו גט ספק קרוב לו וע"כ דאפ"ה חשיב חוב כיון דעכ"פ טרם הכפיה יאסר בכל וא"כ מדוע לא תירצו התוס' דזרק לו גט היינו לחציו אבל הדבר נכון דהא אמרינן בגיטין י"ב דהמשחרר חצי עבדו אינו משוחרר לרבנן דפליגי על רבו יעו"ש א"כ אי אפשר לשחרר חציו ואע"ג דבגמרא שם קאמר רבה דבכסף לכ"ע יכול לשחרר חציו יעו"ש אבל בגמ' הא קאמר אי בעי זריק לה גיטא והיינו שחרור בשטר ובשטר אי אפשר לשחרר חציו והוכרחו התוס' לומר דזריק לה גט ספק קרוב לו אבל בהא דקאמר דשקיל ד' זוזי דהיינו שישחררנו בכסף שפיר יש לומר דשקיל ד' זוזי ע"מ לשחרר חציו של העבד והו"ל חוב גמור דיאסר בשפחה ובב"ח כדין ת"ע וחב"ח וא"ש. אך מדברי תוס' הנ"ל נראה שמפרשי בהאי דשקיל ד' זוזי כפשוטו שימכרנו לישראל וע"כ לומר דסברי כרמ"ה הנ"ל וכמ"ש לעיל:

ובדברי הרע"ב ז"ל שכתבתי לעיל נראה לישב בפשיטות דלכאורה קשה בהא דקאמר בגמרא דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסול לי' הא אכתי מה חוב היא לעבד כשיברח ואינו יודע מזה אם נמכר לישראל ויהיה רשאי לאכול בתרומה כי אין לו לחוש שמא מכרו רבו לישראל ואכתי חוב היא לו עכשיו מה שמזכה לו גט ואסור לאכול בתרומה ונראה דהא עכ"פ סוף הדבר שיוודע לעבד שנמכר מאז לישראל והוא אכל תרומה ויצטרך לשלם אח"כ בעד כל התרומה שאכל חומש כדין זר שאכל תרומה ואף דעבד אין לו מעות מכ"מ הוא מצפה שישתחרר ויהיה עליו אח"כ חוב לשלם ואע"ג דבמס' תרומות פ"ח מ"ב איתא דעבד שאכל תרומה ובאו ואמרו לו רבך מכרך לישראל פטור מחומש הא פירש הרע"ב שם דמיירי בתרומה בע"פ דזמנה בהו"ל אבל אי לאו הכי מיחייב בחומש ולכאורה יש לומר דבכל גווני פטור העבד מחומש דלאו זר מעיקרא היא כמו בבת כהן שניסת לפסול ואכלה תרומה דאינה משלמת חומש כמבואר פ"ז דתרומות מ"ב מטעם הנ"ל וע' ברש"ש פ"ח דתרומות מ"ב העיר על הרע"ב הנ"ל דיש לומר דבעבד בכל גווני פטור מטעם דלאו זר מעיקרא אבל דעת הרע"ב דעבד באמת זר מעיקרא היא דגם כשהוא עבד כהן ואוכל לא נפיק מכלל זר רק דקנין כספו הוא כמו בהמתו שאוכלת ולא נפיק מכלל זר והרשות ביד רבו למוכרו ויצטרך לשלם אח"כ חומש והכל דברים אחדים וא"ש:

סי' ש"א סעי' א' ולא בנכסי עכו"ם ע' בקצה"ח לעיל סו"ס ע"ב כתב דה"ה ישראל שהפקיד אצל גוי אין הגוי חייב בדיני שומרים ול"ד לנזיקין דעכו"ם לישראל משלם נ"ש משום דכתוב ראה ויתר גוים דקרא זה נאמר רק לענין נזוקין ובנה"מ שם חלק עליו ובסמ"ע לעיל ר"ס צ"ה מבואר להדיא כנה"מ דעכו"ם לישראל חייב בדיני שומרים מיהו לקמן בסימן זה בסמ"ע סעי' ט' נראה להדיא דגם עכו"ם לישראל אינו חייב בדיני שומרים ושו"ר בשעה"מ סעי' ט' כתב דגם הסמ"ע סובר דעכו"ם חייב בדיני שומרים מקרא דויתר רק בסעי' ט' דנתגייר והיא עתה ישראל פטור יעו"ש אמנם ברש"י ע"א ט"ו ד"ה שאלה קניא כתב להדיא דגוי השואל בהמה מישראל חייב באונסים וזה דלא כקצה"ח וכמדומה שראיתי למי מהמחברים שהרגיש בזה ואעתיק מה שכתב בענין זה בני הרב החריף ובקי מו"ה דוד שיחי' וז"ל הנה הקושי' על הקצוה"ח מדברי רש"י ע"ז היא קושי' עצומה ואפשר לומר דהנה בלא"ה צ"ע ברש"י שם שכ' כיון דנתחייב באונסין דהא בסוגי' שם קאמר שאלה קניא אגרה קניא והא בשכירות ליכא האי טעמא דחייב באונסין וא"ל דהשוכר נתחייב באחריות גניבה ואבידה דא"כ מאי פריך בגמ' שם מהא דאף במקום שאמרו להשכיר את ביתו כו' הא בבית לא מתחייב באחריות כלל דאין דין שומרים בקרקעות ג"כ דכוונת הש"ס דבשאלה ושכירות בשניהם קונה לזמן השאלה והשכירות וכדמוכח במסקנא דגמ' והשתא דאמרת שכירות לא קניא כל גזירה משום שאלה וא"כ למה הוצרך רש"י לטעמא דחיוב אונסין בשאלה:

ואפשר לומר דהנה בב"ק מ"ט אמרינן כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים וע' בתוס' שם דכשלא משך השומר יכולין הבעלים לחזור בהן וכן לענין חיוב אונסין דאין השומר חייב באונסין עד