מנחת פתים חושן משפט שלא

הוי מחילה וצ"ע דמאי שנא מלשון לא אתבעך דלא הוי מחילה:

סי' רנ"ב סעי' ב' בענין מלקד"ה הביא בפ"ת בשם תשו' רעק"א ז"ל יו"ד סי' ס"ח דבאם שציוה לבניו לכ"ע חייבין לקיים מטעם כיבוד אם יעו"ש ובזה יש ליישב הא דתמוה טובא במס' ב"ב קנ"ו במחלק נכסיו על פיו דר"א אומר א' בריא ואחד ש"מ בעי קנין אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל שאמרה תנו כבינתי לבתי וקיימו את דבריה אמר להן בני רוכל תקברם אמן ופירש"י רשעים וקנסא היא דקנסוהו רבנן לקיים מתנת אמם בלי קנין יעו"ש והיא פלא דכי בשביל שרשעים היו יעבורו עליהם את הדין והא כתיב לא תטה משפט אביונך בריבו ודרשו במכילתא אביונך במצות ופסקה הרמב"ם ז"ל פ"כ מה' סנהדרין וחינוך מ"ע פ"א ולהנ"ל נראה דהנה לסברת רעק"א לכאורה אין שום ראי' מאמן של בני רוכל דנהי דמלקד"ה ל"ש בזה דלא הושלש מתחילה לשם כך כתוס' ב"ב קי"ט ד"ה דקא מגמרי אכתי מיהו היו חייבים לקיים כיבוד אם ומסתמא היה הציוי לבנים שיתנו כבינתי. אמנם הדבר נכון דקיימו את דבריה היינו שחכמים כפו אותם לקיים המתנה והם לא רצו ואם איתא דמתנת ש"מ בעי קנין ורק משום כיבוד אם הא כיבוד אם היא מ"ע שמתן שכרה בצדה ואין כופין וע"ז שפיר השיב ר"א בכי רוכל רשעים היו ונהי דאין ב"ד מוזהרין על מ"ע שמתן שכרה בצדה אבל אם רצו כופין כדאי' בחו"מ סי' צ"ז בשם רמב"ן וע' יו"ד סי' ר"מ וכיון דרשעים היו רצו חכמים לכפותן לקיים כיבוד אם ואין כאן הטיית דין כלל וא"ש. ובגוף דברי המכילתא הנ"ל דאביונך במצות ראיתי בחדושי חת"ס עה"ת פ' משפטים כתב דדייק כן מכינוי אביונך דהיינו שהדיין ראה בו דבר עבירה ביחידי וכל העולם אינם יודעים יעו"ש. וצריך להבין דאטו אם כ"ע יודעים שהוא רשע מותר להטות דינו ולמה כתוב אביונך בכינוי כלפי הדיין ונראה דגוף הדבר לבל יטה משפט רשע א"צ קרא כלל דכי יפסוק דין אחר ממפורש בתורה אלא דהוצרך קרא לשודא דדייני כגון נכסי לטובי' דאמרינן שודא בכתובות פ"ה והיינו שהדיין ידון כפי האומד שלו למי נתכוין הנותן וכיון דאין זה משפט כתוב ותלוי בדעת הדיין ס"ד דיחלוט הדין שאם א' רשע וא' צדיק ונתן לצדיק ויוכל להתנצל עצמו לפני הרשע כי כך היה אומדן דעתו וקמ"ל קרא דגם זה לא יעשה רק יחקור באמת אחרי אומדן דעתו של הנותן והדבר מסור ללב. אמנם הא באמת דינא הכי דיתן לצדיק דמסתמא הנותן כיון ליתן למי שהוא צדיק וכדאמרינן בכתובות שם דאם א' ת"ח מסתמא לזה כיון ולכך אמרה תורה אביונך בכינוי כלפי הדיין שבעיר מחזיקים אותו לצדיק רק הדיין ראה דבר עבירה בו ויודע שהיא רשע וא"כ שוב אין שום אומדנא שרצה הנותן ליתן לרעהו שהוא צדיק דהא יוכל להיות שהנותן החזיק גם אותו לצדיק כיון שאין מעשיו ידועים ע"כ יעשה הדיין כפי אומדן דעת הנותן ולא יטה משפט בשביל שהוא רשע וא"ש:

סי' רנ"ג סעי' כ"ט או קרוב ע' בתשו' עבוה"ג סי' ל"ג דכל קרוב קודם אף שהיא קורבה רחוק' שכשר לו לעדות וע' נה"מ ס"ק כ' ומדברי העבוה"ג הנ"ל יש להוכיח דגם לענין מצרנות שקרוב קודם דכל קרוב בכלל ועמ"ש לעיל סי' קפ"ט בזה וע' בירושלמי סוף פ"ד דנזיר קרוב מאי שימחה ובק"ע שם פירש דבעי מי הוא הנקרא קרוב אם פסולי עדות דוקא יעו"ש:

סי' רנ"ו סעי' ג' שזה כמי שציוה לעבור עבירה מנכסיו. אבל אם הודה לעכו"ם קנה כ"כ בטור וע' בב"ח אף שאינו חייב לו באמת וע' קצה"ח סי' צ"ד וצ"ע שהשמיטו המחבר:

סי' רע' סעי' י' כתבתי ע"ד הרשד"ם דאין טעם לחלק בין עני המהפך בחררה למחוסר אמנה דבתרווייהו נקרא רשע. ושו"ר דודאי עני המהפך בחררה חמיר יותר דנפסל לעדות כמ"ש בתשו' מהר"ם בר ברוך החדשות סי' ש"ה משא"כ במחוסר אמנה דלא נפסל לעדות דאפילו במקבל עליו מי שפרע לא נפסל לעדות כמ"ש בתשו' כנס"י:

סי' ר"פ סעי' ג' ע' נה"מ ס"ק ג' ומ"ש בזה לעיל סי' פ' וראיתי בהגהות חכמת שלמה להגאון מהרש"ק ז"ל שהקשה על נה"מ דהא גם בשטר אמנה היה יכול לטעון א"י דלמא היא שטר אמנה ואינו גובה בו כדלעיל סי' כ"ט נלענ"ד ל"ד דהכא אם יאמר א"י לא יירש לוי עמו והוא יירש את לוי' והיה לו לטעון א"י ולא ברי אבל בשטר אמנה מה נ"מ אם יטעון א"י או בבירור שטר אמנה היא בין כך וב"כ הוא מגרע השט"ח גם יש לומר דאין אדם טוען ברצון א"י כמ"ש הפוסקים בפ"ד רק הכא בבא להם אחר ממדינת הים והיא מלתא דלא הו"ל למידע בזה אמרינן דהיה לו לטעון אינו יודע משא"כ בשטר אמנה אין אדם טוען ברצון א"י במידי דהו"ל למידע ומיחזי כשקרן:

סי' רפ"ב הבאתי דברי הס"ח דמותר ליתן לבן א' חלק גדול יותר מהשני ובלבד שלא ידע השני וראיתי בש"ע הרב ה' מכירה סעי' ח' כתב בשם י"א דאסור ונחשב המ"מ רמב"ם. וצ"ע דמדברי רמב"ם פ"ו מה' נחלות הנ"ג שכתב ציוו חכמים שלא ישנה אדם בן בין הבנים בחייו משמע לכאורה דבצוואה על לאחר מותו שרי ושו"ר בב"ח שכתב דמדברי הטור מבואר דאסור גם בזה והיא תמה עליו דברמב"ם משמע דשרי יעו"ש:

סי' רצ"א סעי' כ"ו אם דרך הבעלים להפקיד ע' תשו' חוט המשולש טור השלישי סי' כ"א כתב דגם בהפקיד אצל עכו"ם שרגיל המפקיד להפקיד אצלו פטור ויעו"ש דרגיל היינו ג' פעמים:

סי' רצ"ד סעי' ב' הבאתי דברי הרש"ך במקום רואין אם סגי בהביא עדים פסולים ומצאתי בתשו' הרא"ש כלל ק"ז סעי' ו' וז"ל ועוד אמרינן התם ההוא גברא דא"ל לחברי' כו' א"ל אין כאיסי בן יהודא וס"ל כותי' מהני תרי עובדי שמעינן דכל דבר שיש לו פרסום וקול ואי אפשר שלא יודע לשכינים אין אדם נאמן עליו בשבועה וגביית החובות אחר שנתקלקלו יש להם פרסום גדול כי אין הכותים פורעין אלא בכפיה ונגישה גדולה ובכל יום מצוים יהודים בפני השופטים כו' ואי אפשר שיגבה יהודי א' ממון גדול כזה בלתי שידעו שאר היהודים הנמצאים בערכאות גם יוכל להתברר ע"י הנוגש והבעלי חובין ואע"פ שאין מועלת עדות כותי לישראל מכ"מ ידים מוכיחות וראוי הוא שיברר כל זה עכ"ל:

סי' רצ"ה סעי' ב' הבאתי דברי השט"מ ב"ק ל"ג בשם הרמ"ה שנראה מדבריו דמכר דשא"ב ואח"כ בא לרשותו חל המכר למפרע. ובזה ישבתי דברי הרע"ב ז"ל פ"ק דגיטין אהא דאמרו לי' רבנן לר"מ מפני שהוא קנינו וקמפרש בגמרא דף י"ב דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל לי' כל היכא דאיתא והרע"ב מפרש דלאו מעליותא הוא לגבו מה שאוכל בתרומה דהא גם בהמתו של כהן שהיא קנינו אוכלת בתרומה ודבריו ז"ל כובעים מדברי הרמב"ם בפיה"מ שם והוא תמוה שמפרש דלא כסוגית הגמרא. ונראה דהנה בהא דקאמר בגמרא דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל קשה דהא א"כ כבר אינו ברשותו ודבר שאינו ברשותו אינו יכול למוכרו ואח"כ ראיתי בנה"מ סי' שס"ג שהרגיש בזה ותירוצו דחוק עיי"ש. אמנם נראה דהא דעבד כהן אוכל בתרומה אע"ג דזר גמור היא חסה רחמנא על הכהן שהעבד אצלו ויצטרך להאכילו חולין שדמיהן יקרין אע"ג דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך מכ"מ מהמנהג והיושר עכ"פ על הרב לזונו כמ"ש רמב"ם ה' עבדים ע"כ לטובתו של