מנחת פתים חושן משפט שכד

גרידא דשבת ללאו ועשה דעלמא אבל לענין לאו לחודא באמת לאו דשבת חמיר. דהא אם נימא דלאו דשבת חמיר ע"כ משום שמחמר היא כן ברה"ר והוי פרהסיא א"כ תו איכא בלאו דמחמר בלעדי החומר דשבת גם עשה דלמען ינוח והאיך נילף לאו ועשה דעלמא מלאו ועשה דשבת דחמירי וע"כ כדמסיק דלאוי דשבת לא חמירי והיינו משום דמחמר היא אף בחצר וא"כ תו אין שום חומרא בלאו דמחמר דהא אפילו בחצר שאין שם בני אדם לא דחי עשה דכיבוד לאו דמחמר א"כ ה"ה ללאוי דעלמא וא"ש ע"ד פלפול. אבל לדינא כמעט כל הפוסקים חולקים על רשב"א וסברי דמחמר היא רק ברה"ר ע' מג"א סי' רמ"ו וא"כ נראה לומר דלמאי דקאמר והא תנא בעלמא קאי ולא קפריך היינו דסובר דמחמר אינו חמור דאף בפרהסיא אינו כעובד ע"א כיון דהיא רק בלאו ונ"ל ראי' לזה מהא דפריך ביבמות ל"ג זר ששימש בשבת במאי וכו' אי בהבערה הא הבערה ללאו יוצאת מתקיף לה רב אשי מידי חטאות או לאוי קתני איסורי בעלמא קחשיב ונ"מ לקוברו בין רשעים גמורים יעו"ש ולמה תפס נ"מ רחוקה והא יש לומר דמטעם חילול שבת נעשה כמומר לכל התורה ויינו יי"נ דהא עזרה רה"ר היא ומסתמא יש שם י' אנשים משא"כ מטעם זר ששימש לא נעשה מומר וע"כ כיון דהבערה ללאו יוצאת וליכא מיתת ב"ד אין דינו כמומר לכה"ת והיא ראי' נכונה:

סי' ל"ה סעי' א' ואח"כ אמרו שקר העדנו ע' בתומים סו"ס כ"ט דאם ע"א אומר שקר העדתי וגם חבירי העיד שקר צריך הוא לשלם הכל כיון שחבירו אינו מודה וכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי יעו"ש ובשעה"מ לעיל סי' כ"ה ס"ק י"ג כתב דא"צ לשלם רק חלקו יעו"ש ובתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תר"ז כתב בפשיטות דאם אחד אומר שקר העדתי ואחד עומד בעדותו חייב העד שמודה לשלם הכל כיון דבלעדי עדותו לא הי' מוציאין ממון א"כ הוא גרם כל ההפסד ולא מצי העד שהודה למימר הרי העד השני מחייב אותך שבועה ומי יימר דמתשבעת דמצי שמעון למימר הרי אני עומד ונשבע להכחיש את העד שלא נתחייבתי לראובן כלום יעו"ש והנה מ"ש דמשלם כולו צ"ע כאשר כבר תמה בשעה"מ על התומים הנ"ל אבל עכ"פ זה ברור דחלקו צריך לשלם ולא מצי למימר מי יימר דמשתבעת כיון דרוצה לישבע עתה אגל"מ למפרע דגרם לו היזק וכעין זה כתב בשעה"מ לקמן סי' ר"ץ יעו"ש ומדברי רדב"ז ג"כ סייעתא לדבריו:

סי' ס"ח סעי' י' ופשרות ע' בסמ"ע דפשרה בפני עכו"ם אינו מועיל אף בקנין וכן פסק בנה"מ וצ"ע טובא דהא לעיל סי' כ"ב סעי' ב' בהג"ה פסק דאם קיבל קנין ודן בערכאות אינו יכול לחזור בו יעו"ש ואף להש"ך שם דפליג ומחלק בין קיבל קנין על עכו"ם מיוחד לקיבל עליו סתם דיני ערכאות יש לומר דבפשרה מודה כיון שאינו מדיני ערכאות ובתומים שם פוסק לגמרי כרמ"א דאם כבר דן בקנין אינו יכול לחזור בו וגם בסמ"ע שם לא עירער על פסק רמ"א ז"ל ואף שטעם הסמ"ע שם משום דלא יוכל לזכות בד"י כמו בדא"ה יעו"ש הא בפשרה ג"כ כן היא דמי יימר שיזכה בדין גם אם יתפשר לפני ישראל עתה מחדש מי יימר שיזכו לו כמו הפשרה הקדומה וע' בדו"פ וע' בתשו' מהר"ל צינץ סי' ל' אות ו' דפשיטא לי' מלתא דבהלך בערכאות בהסכמת שכנגדו וכבר פסקו דאף בלא קנין אינם יכולין לחזור בהן יעו"ש טעמו והבאתיו במ"פ סי' כ"ו בקצרה. ומוכרח לומר הא דמבואר כאן דפשרות בערכאות אינו מועיל היינו דעדותן שנעשה בקנין אינו כלום דאינהו לא בקיאי בדיני קנין וכמ"ש הב"י בבד"ה וכן כתב בכנה"ג ונפלאיתי על האחרונים שסתמו בזה וגם לסברת סמ"ע נראה דדוקא כשנעשה הפשרה בערכאות דיש בזה משום מייקר אבל פשרה בפני עכו"ם שלא בערכאות בקנין ודאי מועיל ואף לכתחלה נראה דשרי ודברי נה"מ סי' כ"ב ס"ק י"ד בחדושי' מיירי אולי מיירי שקבלו קנין על עכו"ם מיוחד שיפסוק להם במשפטיהם אבל לא כשקבלו קנין שידין להם עפ"י שיקול דעתו דרך פשרה:

סי' ע"ז סעי' י' החצי מכתובתה ע' בנה"מ ס"ק י"א דאשה שהקיפה סחורה החוב רק על בעלה ולא עליה זולת בחתמה שטר וע' ב"ש אה"ע סי' ע' ס"ק נ"ג ובבית מאיר שם ובאב"מ ס"ק ח':

סי' פ"ב בכללי מיגו לנה"מ סעי' י"א מיגו לחצי טענה ל"א ובמקום שאפשר לעשות שניהם כו' ד"ז נובע מהתומים ובכתבי אאמו"ר הרב מו"ה אהרן יהודא ז"ל כתב דלכאורה סותר התומים ד"ע שכתב סי' ק"ל ס"ק ז' שהאריך דל"ש מיגו שהיה טוען עוד טענת שקר וכי נימא ודאי לא אמר שקר דאלו רצה לשקר היה משקר ב' פעמים ויהיו מעיז יותר בפני ב"ד מיגו כזה ל"א בשום דוכתא יעו"ש אבל באמת אין כאן סתירה דודאי כשיצטרך לטעון ב' שקרים ל"א מיגו אבל הכא באומר זה בני שפיר מיקרי מיגו דאי בעי מצי יהיב לי' נכסיו במתנה ואי דלא יזכה בנכסים הבאים לאחר מכאן יוכל לומר ג"כ זה בני בצירוף המתנה וא"כ אין כאן שום שקר יותר ממה שטוען עתה דהא גם עתה אומר זה בני ומה שיוסיף לומר שנותן לו במתנה הא זה ודאי יהי' אמת כיון שנותן לו במתנה שלו היא אבל היכא דהיה צריך לטעון שני שקרים שפיר לא מיקרי מיגו דאמרינן דניחא לי' יותר לטעון שקר א'. וכ"נ מוכרח מדברי הר"ן בקדושין פ' האומר בהא דנשבית ופדיתיה אינו נאמן אף דיש לו מיגו דקדשתיה וגרשתיה משום דהוי מיגו לחצאין דגרושה פסולה רק לכהונה ולא לתרומה וכשאומר נשבית פסלה אף לתרומה והא אכתי יכול לעשות גם שניהם דהיינו קדשתיה וגרשתיה וגם נשבית וע"כ כנ"ל דאין זה מיגו דאינו רוצה לטעון ב' שקרים. ובזה יש לדון בדברי ההפלאה כתובות י"ט על קושי' תוס' דיהיה נאמן במיגו דאי בעי מחיל ותירץ הר"ן דמיכסף לפני המלוה שעשה לו טובה והוא ילך וימחול חובו שלא יהיה לו ממה לגבות וכתב הפלאה דתוס' שפיר הקשו דהא יש לו מיגו דיכול לומר אמנה וגם ימחול יעו"ש ולכאורה הא הו"ל מיגו להוסיף טענה דל"א כתומים סי' ק"ל הנ"ל ועפ"י מה שכתבתי דברי הפלאה ברורים דהא בטענת המחילה לא יוסיף טענת שקר כלל רק בטענת אמנה וזה הא טוען גם עתה והוי מיגו גמור. ועפ"י דברי הפלא"ה הנ"ל בהבנת קושי' תוס' יש ליישב קושית הפנ"י בכתובות שם על קושי' תוס' מיגו דאי בעי מחיל דהא משים עצמו רשע בטענה זו שטוען שטר אמנה דהא אסור לשהות שטר אמנה וכיון דמשים עצמו רשע אינו נאמן במיגו ולהנ"ל נראה דבהא דמבואר סי' קע"ז סי"ב דאין הלוה נאמן לטעון ר"ק היא במיגו משום דאאמע"ר הקשה הס"ט סי' קס"ה דהא יש לומר דרוצה לעשות תשובה לבלתי תת הרבית ולא יעבור על הנתינה כמ"ש תוס' ב"מ ג' ד"ה מה אם ובתשו' בר"א חאה"ע סי' ע"ד כתב ליישב דבודאי לא בעי אינש למשוי נפשי' רשיעא וע"ז אמרו חציף עלי מאן דמפרט חטאיו ולכך כמו דבעינן להוכיח דקושטא קאמר מחמת המיגו דאי משקר הו"ל לטעון כפי המיגו היכא שמשים עצמו רשע נהפוך היא כיון דיש לו מיגו לפטור עצמו בטענת להד"ם וג"כ לא היה עושה איסור עוד דהא בטענת להד"ם ג"כ לא יתן הרבית והוא לא יפרסם חטאיו ומדלא טען כן מוכח דלא עשה תשובה ושוב אינו נאמן משום דאאמע"ר יעוש"ה דבריו הנחמדים. והשתא שפיר הק' תוס' נימא מיגו דאי בעי מחיל ואע"ג דעושה עצמו רשע בטענת אמנה הא מכ"מ יש לומר דרוצה לעשות לבל יטלו מהלוה מעות בחנם ובזה אין לומר אם באמת רוצה לעשות תשובה היה לו למחול ולא יהיה כרשע בעיני