מנחת פתים חושן משפט שכג

מב"ד הוי נגמר הדין תו א"צ קנין כלל דהא קיבל עלי' לפני ב"ד ונגמר הדבר מועיל כמו קנין דהא מועיל אף באתן לך לקמן סי' כ"ב ומטעם אסמכתא ל"ש במחילה ודוק. ובד"מ כתב בשם המרדכי שאם קבעו לו הב"ד זמן להזמין את חבירו לדין וקיבל עליו שאם לא יזמינו ליום המוגבל שוב לא יזמינהו עוד דאם לא קיבל קנין לאו כלום היא יעו"ש ובמקור הדין במרדכי כתב טעמו דע"כ לא פליגי ר"מ ורבנן פ' ז"ב נאמן עלי אבא וגם דור לי בחיי ראשך אם יכול לחזור בו אלא לאחר גמ"ד אבל קודם גמ"ד יכול לחזור בו יעו"ש ולכאורה תיפוק לי' דאסמכתא היא כיון דאמרו בלשון אם ואפשר דסובר דבמחילה ל"ש אסמכתא ולפי"ז למאי דקיי"ל כרש"י דיצא מב"ד הוי גמ"ד גם בזה כשקיבל עליו בפני ב"ד ויצא שוב א"י לחזור בו וצ"ע וע' תשו' מהר"ם ב"ב סי' תשי"ח. ולהט"ז כאן שהחליט דבכל דינים דסעי' זה ל"ש אסמכתא כיון דאין לו זכות ברור ולכך לא בעינן בזה ב"ד חשוב רק קנין יעו"ש צ"ע טובא דלפי"ז דל"ש אסמכתא שוב יש לומר דגם קנין לא בעינן אם היה הדבר לפני ב"ד ונגמר הדבר ויצאו לרש"י בסי' כ"ב דזה מיקרי גמ"ד וזה נראה בטעם התוספתא שהביאה בדרישה כאן וז"ל מודה ר"י בשנים שהי' מעוררים על השדה ועל הבית ואמר א' מהם אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא בא איבד זכותו יעו"ש ופשטות התוספתא משמע דבלא קנין מיירי וצ"ע דהאיך קנה זה הבית בלי קנין נהי דאסמכתא ליתא כמ"ש הט"ז כיון דאין לו חוב ברור אבל אכתי דברים בעלמא נינהו ובדרישה משמע דהטעם משום דמחול לך לאו אסמכתא היא לרמב"ם שהובא בסי' ר"ז וצ"ע דבבית ושדה בחזקת בעליה עומדת וגם רמב"ם מודה כמ"ש הכ"מ פי"א ממכירה ה"ד ולהנ"ל יתכן דבפני ב"ד מיירי שהיו עוררים בפני ב"ד וכיון שיצאו מב"ד הוי גמ"ד ומועיל כמו קנין דהא אפילו באתן לך מועיל נגמר הדין והתוספתא הנ"ל הובא להלכה בהלכות רמב"ן לנדרים פ"ד יעו"ש ופשטא דתוספתא מיירי בלא קנין וצ"ע בזה לדינא כי מבארי הש"ע סתמו הדברים:

סי' כ"ב סעי' ב' וה"ה במי שלא היה חייב שום שבועה כו' וע' בנה"מ בחדושים ס"ק י"ז דגם בזה מועיל כשקיבל עליו בב"ד ויצא וצ"ע באומר אשלם לך בב"ד אי חייב כשיצא מב"ד דאפשר דבאומר אשלם ואינו חייב כלום הוי כקיבל עליו קאו"פ בתרי דל"מ לשיטת הרמ"א לעיל ונראה פשוט דהאי דינא מיירי שדנו לפני ב"ד ואמר א' אשבע טרם שיצא הפסק מב"ד שהוא פטור אבל אם כבר אמרו הב"ד שהוא פטור שוב אינו מועיל במה שאמר שישבע או ישלם וכן יש להוכיח מדברי תוס' ב"מ ע"ד ד"ה הכא שכתבו ואע"ג דיש מקומות דקנו בלא קנין בדברים בעלמא כגון בסנהדרין נאמן עלי אבא כו' התם דין היא שיועיל כיון שיש להם תביעה זע"ז והם קבלו עליהם כך את הדין ול"ד להיכא שאין לו שום תביעה יעו"ש. ושו"ר בב"ח כאן שכתב כזה:

מיהו בגוף דברי נה"מ בט"ז כאן פסק להדיא דאף דקיי"ל כרש"י דיצא מב"ד הוי גמ"ד בהאי דינא דהכא שלא היה חייב שבועה ואמר אשבע לא מיקרי גמ"ד רק כשנשבע. ואפשר דט"ז מיירי כשכבר פסקו ב"ד את הדין שהיא פטור אבל אם אמר שאשבע טרם יצא הפסק מב"ד ויצאו מב"ד בזה אפשר דדמי לכל הנהו דלעיל דיציאה מב"ד מיקרי גמ"ד:

סי' ל"ד סעי' ב' כתבתי בענין עובר על לאוי דשבת בפרהסיא אם נעשה מומר לכה"ת וכתבתי דביבמות ו' למאי דאסיק והא תנא בעלמא קאי ולא פריך הדר בי' מסברא קמייתא וסובר דחילול שבת בפרהסיא בלאו אינו כע"א. אמנם בתשובה כתבתי ליישב הסוגיא שם דהדר בי' ממאי דקאמר מעיקרא שאני לאוי דשבת דחמירי דזה תלוי בפלוגתא דרבוותא בענין לאו דמחמר אם נוהג בחצר דלשיטת רשב"א שהובא בר"ן פ"ק דע"א דמחמר נוהג גם בחצר ולכן שם אין מחמר נוהג רק ברה"ר דלא חמיר מאדם גופא שמוציא חייב רק ברה"ר והנה אם נוהג גם בחצר יש לומר דשפיר נגמור מלאו דמחמר דכל עשה לא דחי ל"ת דאין לומר דשאני לאוי דשבת דחמירי דהא הטעם דחמיר משום דמחלל שבת כעובד ע"א וזה דוקא במחלל שבת בפרהסיא כמבואר בחולין ה' וכיון דגילתה תורה דכיבוד אב לא דחי למחמר ומסתמא אף במחמר בחצר לא דחי אף שבחצר מסתמא אין שם רבים ול"ד לע"א כיון דאינו בפרהסיא וא"כ ה"ה ללאו דעלמא אבל אם נימא כהר"ן דמחמר היינו ברה"ר דוקא וכיון דרה"ר דאו' היא כשיש ס' רבוא בוקעין בכל יום א"כ מחמר היא תמיד בפרהסיא ושפיר יש לומר שאני לאוי דשבת דחמירי. ולפי סברת וכ"ת שאני לאוי דשבת דחמירי היינו דנימא דמחמר היא רק ברה"ר ומייתי מברייתא דילפא משבת וע"כ דשבת אינו חמיר משום דסובר דמחמר היא אף בחצר אף דליכא פרהסיא ולא חמיר משאר לאוין. ובזה ישבתי מה שהקשה אותי ח"א על קושי' הגמרא והא תנא בעלמא קאי ולא פריך לפימ"ש רשב"א שם בשם הר"י לתרץ קושי' תוס' על מקשן ונגמור מהכא דלא דחי דנימא שאני שבת דאיכא ל"ת ועשה דביום השביעי תשבות משום דעשה דתשבות קאי רק על אבות מלאכות ולא על לאו דמחמר וא"כ יש לומר דתנא דלא פריך משום דכשאמר לו אביו איכא ל"ת ועשה ונהי דשבת חמיר ולאו דשבת חמיר מלאו דעלמא מיהו ל"ת ועשה דעלמא שקול נגד לאו גרידא דשבת ולפימ"ש נראה דהנה הרשב"א ז"ל בשם הר"י שכתב דעשה דתשבות קאי רק על אבות מלאכות ולא על מחמר יש להקשות לפי דעת התיו"ט פ"ד דפסחים מ"ג ולח"מ דמחמר אינו נוהג רק בבהמה שלו א"כ נהי דעשה דתשבות ליכא כנ"ל אכתי איכא עשה דשביתת בהמתו דכתיב למען ינוח שורך וחמורך דהא הבהמה עושה מלאכה גמורה ובאמת נראה שזה כונות תוס' יבמות ו' ד"ה נגמור שז"ל וא"ת והיכי נגמור מהכא דלא דחי דלמא שאני הכא דהוי עשה ול"ת דהא כתיב למען ינוח שורך וחמורך ביום השביעי תשבות יעו"ש הרי דהביאו נמי קרא דלמען ינוח דגם מזה קשה להו ואולי מה"ט שינו התוס' לשון הכתוב דכתיב ברישא ביום השביעי תשבות והדר למען ינוח כי התוס' הקשה להם בראשונה מעשה דשביתת בהמתו דלמען ינוח והוסיפו עוד להקשות מעשה דתשבות והיינו דאפילו נימא דלאו דמחמר היא גם בבהמה שאינו שלו וכהר"ן בע"א הנ"ל וליכא עשה דלמען ינוח אכתי איכא עשה דתשבות והרשב"א ביבמות שם הביא קושי' תוס' רק מקרא דתשבות ולא הביא מקרא דלמען ינוח כלל ועל עשה דתשבות שפיר משני דעשה דתשבות לא קאי רק על אבות מלאכות אבל התוס' הא הקשו גם מלמען ינוח וע"ז לא תירץ הרשב"א כלום אבל הדבר נכון דהא רשב"א לשיטתו מחמר שייף אף בחצר ועשה דלמען ינוח ליכא בחצר כמבואר בפ' במה אשה דמה"ת בהמה נושאת משוי בחצר וכ"כ ר"ן בע"א שם בשם רשב"א גופא ושפיר מיתוקמא בלאו דמחמר בחצר דליכא שום עשה דלמען ינוח דבהמה רשאה לשאת משוי בחצר כמו אדם כן האדם המחמר אחריה עובר בלאו גם בחצר והשתא מיושב קושי' הנ"ל דהא כבר כתבתי דלמאי דאמר והא תנא בעלמא קאי ולא קפריך היינו משום דסובר מחמר בחצר ולהס"ד דוכ"ת שאני לאוי דשבת דחמירי משום דסובר מחמר היא רק ברה"ר והוי פרהסיא ולפי זה דמחמר היא רק ברה"ר א"כ תו מלבד החומר הנ"ל איכא נמי במחמר עכ"פ עשה דלמען ינוח כיון דאין מחמר רק בבהמה שלו וברה"ר אפילו להר"י הנ"ל נהי דעשה דתשבות ליכא אבל עשה דלמען ינוח איכא וא"כ תו לא נוכל לומר טעמא דברייתא דילפא משבת אף דשבת חמיר משום דשבת ל"ת גרידא ויליף מל"ת