מנחת פתים חושן משפט שיט

הלקט מרובה על הפסידו אסור לרבץ יעו"ש וכאן לא חילקו חילוק זה ויש ליישב:

סי' שפ"ט סעי' ח' ואלו הם הזאב. ובהנהו חמשה דמועדין אם הרגו אדם מצוה להרגן וגם נאסרו בהנאה אפילו בזה"ז דא"צ ב"ד כדאי' בסנהדרין ט"ו ע"ב ולרמב"ם פ"ה מסנהדרין האי דינא היא רק בנחש ולא בשאר מועדין וע' בזה במנ"ח מ"ע נ"ב:

סי' שצ"א סעי' ג' כלב שלקק את השמן ע' במלחמות לרמב"ן פ"ב דביצה סו"ס י"ד כתב דבר ידוע שאין הכלבים אוכלים עיסה ואם יש שאוכלים משונה היא ולאו אורחייהו בהכי כלל ומוכח דסובר דכלב שאכל עיסה משלם ח"נ ומכ"מ נראה דשאר בהמות או תרנגולים דרכם לאכול עיסה כדמוכח בב"ק י"ח כגון דמאיס בלישה. וע' מג"א סי' תק"ו ס"ק ו' כתב דעיסה אסור לטלטל בשבת דל"ח למידי ובס' בינה לעתים בדברי המגיה שם בפתיחה הבין דסובר כרמב"ן הנ"ל דעיסה ל"ח לכלבים וליתא דהא עכ"פ ראוי לתרנגולים אלא טעם המ"א משום דסתמא אינו עומד לכך ואנן בעינן מוכן ועומד לבהמה:

סי' שצ"ד סעי' ג' והזיקה זה שהכישה חייב ע' ברשב"א ב"ק שם דהיינו בשהכישה ע"מ לגזלה דוקא וכדלקמן סי' שצ"ו סעי' ג' ומוכח מדברי רשב"א אלו דאע"ג דבהעמידה ע"ג קמת חבירו חייב אף ברה"ר כמ"ש רשב"א שם בריש הדיבור אבל עכ"פ לא הוי כמזיק בידים רק כיון דהכישה ע"מ לגזלה קנאה ע"מ להתחייב באונסין ונעשה כדידי' וחייב משום שן וא"כ ממילא ברה"ר פטור כדין שן ברה"ר ותמהני על רמ"א שכתב אפילו הפירות ברה"ר אחר דברי המחבר דמיירי גם בהכיש' ומדברי רשב"א דדוקא בהעמידה בידים הוי מזיק ממש ולא בהכישה וצ"ע:

סי' ת"א סעי' א' הרי הניזק הראשון ע' ש"ך בשם התוס' דהיינו כשיש בידו להביא עדים וע' ב"מ מ"ג מודה ר"ע במקום שיש עדים מיהו בגמ' שם אידחי לה דב"ד הוא דמחייבי אשמה ומצאתי ברשב"א ב"ק ר"פ שור שנגח דפליג על תוס' הנ"ל וכתב דמיירי הכא כשעמד בדין אבל כשלא עמד בדין ראשון ראשון נשכר יעו"ש ובשט"מ:

סי' ת"ו סעי' ג' וזכה בו אחר ד"ז צ"ע וסותר הדין דסעי' ד' וכבר עמד בזה מהרל"ח בהגהות הטור וע' מנ"ח מ"ע נ"א וכבר קדמו המהרל"ח וגם בבאה"ג כאן:

סי' ת"ז סעי' א' אע"פ שהוא מכור ע' ש"ך דלתוס' אינו מכור ומכ"מ נראה דגם לתוס' נהי דאינו יכול למכור היינו כשאין בהשור למזיק כלום כגון שור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום אבל אם נשאר עוד למזיק בגוף השור דהשור שוה יותר פשיטא דאם מכר חלקו מכור אבל אם מכר כל השור הו"ל מקח טעות ובטלה כל המכירה דאע"ג דשותף מה שעשה עשוי היינו כשנשתתפו לדעת אבל הכא אף דשותפי נינהו לא נשתתפו מדעת ועפ"י הנ"ל דעכ"פ כשיש עודף ומכר חלקו הוא מכור מיושב קושי' השט"מ והמנ"ח האריך בה טובא בהא דלעיל סי' ת"ו סעי' ג' דנגח שורו והפקירו קודם שעמד בדין דהאיך יכול להפקיר בשור תם הא שותפי נינהו דמיירי כשיש בשור המזיק עודף ושפיר יכול להפקיר חלקו וכיון דחלקו מופקר הוא פטור דבעינן שיהיה כל השור אצל בעלים הראשונים והא דמבואר בהג"ה דמכרו ניזק מכור מיירי היכא דאין עודף בשור וכל השור לניזק אבל כשיש גם למזיק חלק בשור והוא מכרו כולו והלוקח לא ידע הו"ל מקח טעות וע"כ מיירי בהכי שהלוקח ידע דהא בזה"ז מיירי ואין המקח חל עד שיתפסנו מזיק וע"כ מיירי דידע הלוקח וקנאו אדעתא דהכי. ומלשון הש"ע וכשיתפסנו יקחנו הלוקח משמע דרק תפיסת הניזק לבדו מועיל אבל תפיסת הלוקח אינו מועיל כלום דהו"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וע' מנ"ח מ"ע נ"א בזה:

סי' ת"ח סעי' א' ובעדים כשרים ע' סמ"ע דאף מעכו"ם אין מוציאין רק בעדים כשרים ע' בשער משפט שתמה על זה דהא ב"כ נהרג בע"א אפילו קרוב ואם גופו חייב ממונו לא כ"ש והביא מבואר כדבריו מהרא"ה בחינוך מ"ע קצ"ב והנה ק"ו זה הביא בשע"מ ב"ק קט"ז בממון מסור ומשם אין קושי' כל כך דשם הק"ו היא בדבר הזה בעצמו דכיון דע"י מסירתו התירו לאבדו ביד מכ"ש ממונו אבל בנזיקין בע"א על מעשה זו ליכא עליו חיוב מיתה רק יש למילף ממקום אחר דאם עבר עבירה שחייב עליו מיתה נידון בעד אחד מכ"ש כשעשה דבר שחייב עליו רק ממין אבל גם ק"ו כזה ממש מצינו בסנהדרין ע"ו לענין מצמצם דאם גופו חייב ממונו לא כ"ש גם לענין ישראל דיינין מכח ק"ו זה לחיוב כמבואר שם אמנם לרב אחא בסנהדרין שם דסובר מצמצם בנזיקין פטור דמיעטה קרא לדידי' שפיר יש לומר דב"נ אינו משלם ממון עפ"י עד אחד דליכא למימר ק"ו מגופו דאיכא למימר ישראל יוכיח דגופו חייב במצמצם וממונו פטור אבל למאי דפסקו כל הפוסקים כרבינא בסנהדרין דמצמצם חייב ע' לעיל סי' שפ"ג א"כ ק"ו אלימתא היא דב"נ מחויב לשלם בע"א מק"ו מגופו וכן כתב באמת הנימו"י פ"ב דיבמות דב"נ משלם עפ"י קרובים מק"ו דגופו והובא בתשו' אב"מ סי' כ"ד ופסק כן לדינא ולפלא שלא הזכיר מדברי הפוסקים שהובאו בסמ"ע כאן גם מ"ש האב"מ שם דבמקום שהאומות דנין עפ"י ע"א אומרים לו כך דינכם כדאי' בב"ק קי"ג צ"ע דביש"ש ב"ק הובא בתוס' רעק"א פ"ק דב"ק אות י"א מבואר דדוקא לענין הפקעת הלואה ולא להוציא מן העכו"ם אמנם לולא דברי היש"ש היה אפשר לומר דגבי נזיקין שאני אף דבדיניהם דנין תמיד עפ"י ע"א מכ"מ עיקר ענין נזיקין אין דנין בדיניהם כלל כמבואר ברמב"ם פ"ח מה' נ"מ ואי אפשר לחייבו מכח דיניהם רק מכח דיננו ולכך בעינן שני עדים:

ובאמת שבתשו' המיוחסות לרמב"ן סי' רכ"ה מבואר דהאי דינא דב"ק קי"ג שייך בכל דבר דלא כיש"ש הנ"ל אלא דמשמע שם דמה"ט עדיין לא מיקרי קנינו של ישראל לחייבו בבכורה רק לענין ממון כשבאו לדין אנו מחייבין העכו"ם ליתן המכר לישראל כיון שקנה בדיניהם וע' בשו"ת בי"ש יו"ד ח"ב סי' קפ"ח וע' בש"ע הרב סי' המ"א י"ג ובק"א שם מוכח ג"כ דסובר דהאי דינא דאתה יכול לזכותו בדיניהם זכהו הוא בכל דבר שבין ישראל לעכו"ם ומכ"מ דברי הרב שם צ"ע שכתב דישראל חייב לבער המשכון שת"י מהעכו"ם כיון דיש לו זכות בדיניהם והיא לכאורה נגד רמב"ן הנ"ל דאין זה מחייב בבכורה אבל הדבר נכון דרמב"ן מיירי כשהבהמה ביד גוי אף דהישראל יש לו זכות בדיניהם מכ"מ לא מיקרי שלו לענין בכורה וה"ה לענין חמץ אבל הרב הא מיירי שהמשכון ברשות ישראל וכיון שיש לו זכות בדיניהם שלו מיקרי וע' בש"ע הרב שם סעי' י"ב כתב דישראל שקנה מעכו"ם בכסף אינו חייב לבער יעו"ש אף דבדיניהם כסף קונה ויש לו זכות בדיניהם וע"כ כיון דהחפץ ברשות העכו"ם אף שאם יביא לב"ד וחייבו אותו ליתן לישראל מכ"מ לא מיקרי שלו לחייבו בביעור ע"י זכות שבדיניהם ודוק:

סי' ת"י סעי' י"ד ובא אחר והשלימו ע' תוס' דף נ"א ד"ה בור דה"ה אם חפר הראשון והשני השלימו לי"א מיהו בתוס' ב"ק י' ד"ה מאי משמע דכה"ג פטור דדוקא בחפר השני ג"כ י' כמו הראשון חייב יעו"ש:

סעי' כ"א נפלו כלים בבור וה"ה תבואה או שאר דברים כל שאינו בעל חי פטור כמבואר בתוס' ב"ק י' ד"ה שייר טמון ואם ע"י תפירת הבור נתקלקל כותלו של חבירו ע'