מנחת פתים חושן משפט שכ

ברשב"א ושט"מ ב"ק י' שהביאו ירושלמי פ"ק דב"ק דממעט בור מהיזק קרקע ומיירי בכה"ג וסיימו ע"ז וצ"ע וע' לעיל סי' קנ"ה סעי' ל"ג דיש מחייבין בכל הנזיקין ומשמע שם אף בהיזק שעשה ע"י חפירת בורו לקרקע של חבירו ויעו"ש בש"ע סעי' י' וע' במראה"פ על ירושלמי פ"ק דב"ק ה"א ד"ה יצאו יעו"ש:

סי' תט"ו סעי' א' לפי שאין דרך ב"א ובהמה שהוזקה כראה לכאורה דחייב דהא דרך בהמה להתחכך בכותלים כמ"ש הרא"ש הובא בש"ך יו"ד סי' נ"א ס"ק ד' ועיי"ש בש"ך וט"ז לענין עוף:

סי' תי"ח סעי' י"ג על כל דבר ע' ש"ך ס"ק ו' ובתוס' ב"ק ס"ב ד"ה מי משמע דאף במדליק בידים פטור כיון דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' וע' בנה"מ סי' רצ"א ס"ק י':

סעי' ט"ז וחייב בדיני שמים מתוס' ב"ק נ"ו ד"ה כיסוי מוכח דאף אם נתכוין לטובה כדי שלא ישרוף הקמה אפ"ה חייב בדיני שמים דהו"ל לאסוקי אדעתי' ובשט"מ שם כתב בשם המאירי והרא"ה ז"ל דבנתכוין לטובה פטור גם בדיני שמים ובשם ר"פ כתב כהתוס' וע' בנימו"י שם ובתשו' מהרי"ט ח"א סי' צ"ה כתב בפשיטו' דכל היכא דנתכוין לטובה פטור גם מדיני שמים ונפלאיתי שלא הזכיר מתוס' הנ"ל:

סי' ת"כ סעי' ו' בהג"ה יוכל להוציאו צ"ע דבשט"מ ב"ק כ"ח שם בדברי ראב"ד ופסק המאירי מוכח דבתוך הזמן אינו יכול להוציאו מחשש גניבה יעו"ש:

סעי' ל"ז המבייש את השוטה ע' סמ"ע ס"ק מ"ה ודבריו צ"ע דהא חרש אינו חייב במצות כמו שוטה אלא החילוק היא דחרש הוא בר' דעת יותר:

סי' תכ"ד סעי' ט' בהג"ה יש לה נ"מ ודעת הש"ג דגם נ"מ אינה מוכרת והובאו דבריו בתיו"ט פ"ח דב"ק מ"ד וע' בתוס' רעק"א ז"ל שם מ"ש בזה:

שירי חו"מ מנחה סי' י"ז סעי' ח' הבאתי דברי השעה"מ סי' ל"ג ס"ק א' דלפעמים גם ע"א אפילו קרוב מחייב ממון כגון שהבע"ד מאמין לו כלבו וכמו בדבר שבערוה דאי מיהמן לך זיל אפקה. וראיתי כעת בהגהות הג' מהרש"ך ז"ל לחו"מ סי' רצ"ח נסתפק כשהנתבע א"י והתובע טוען ברי והנתבע מאמין לו כלבו אם חייב לשלם לו והביא ראי' מב"מ ל"ה תהא במאמינו והבין הג' הנ"ל דהכונה שמאמינו בלב וכדברי הגמרא בקדושין הנ"ל דאי מהימן לך. ועפי"ז היה נכון מאד קושי' הגמרא שם בב"מ ונהמני' לוה למלוה בהא כמה היה שוה דלכאורה מאי קושיא אי בחדא מלתא מאמין לו ובאחריתי לא ולהנ"ל נכון עפ"י המבואר באה"ע סי' קט"ו סעי' ז' דלא יוכל לומר דמאמין לעד בלתי אם מאמין לו גם בשאר דברים יעו"ש ולכך הוצרך הגמ' לשנוי דבאידך לא מהימן לי' משום דלאו קים לי' בגוויה. אך בעיקר ספיקו נראה דדוקא בעד שאינו נוגע אף דהוא קרוב שייך לומר דמהימן לי' אבל בבע"ד בעצמו שהוא נוגע ל"ש מהימן לי' ואף דבאה"ע סי' קט"ו מבואר דאם האשה אומרת שזינתה אם היה מאמינה חייב להוציאה יש לומר דהתם שאני דאע"ג דאיכא למיחוש שמא עיניה נתנה באחר מכ"מ כשהוא מאמין לה ואינה חשודה בעיניו שרוצית באחר א"כ אינה נוגעת כלל כי אדרבא היא באתה לחוב בנפשה משא"כ בממון דאף אם מאמין להבע"ד אכתי הבע"ד נוגע בדבר ויגיע לו הנאה מזה והא דאמרינן בב"מ שם במאמינו וכזה אמרינן בב"ק צ"ח תהא במאמינו כראה הכונה שאמר לב"ד שמאמין לו וכיון שאמר כן לפני ב"ד במידי דממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אבל הוא אינו מחויב להודות לו בב"ד אף שמאמין לו בלבו כיון שהוא נוגע וכ"נ מתוס' ב"מ ל"ה שם ד"ה תהא שכתבו ברישא לא מצי לאוקמי הכי משום דלא ירצה להאמינו כו' דמשמע דהברירה בידו שלא להאמינו רק שאם מאמינו ואומר כן לפני ב"ד חייב לשלם וע' בחו"מ סי' שפ"ו סעי' ב' וכן השורף שט"ח של חבירו כו' ובלבד שיודה לו המזיק ועיי"ש בסמ"ע הרי דעל לישנא דגמרא תהא במאמינו נקיט לשון הודאה וכמ"ש דמיירי בהודה לפני ב"ד אבל מה שמאמין לו בלבו אפשר דאינו כלום. אבל בעד קרוב כיון שמאמין לו כלבו דינא הוא דמחויב לשלם לו וגם מטילין עליו חרם. ומכ"מ צ"ע דאפשר דכשמאמין לבע"ד בלבו נהי דאין הב"ד כופין אותו וגם אין מטילין עליו חרם שאינו מאמין לו אפ"ה לצאת ידי שמים חייב לשלם לו וכמו באשתו אומרת שזינתה דחייב להוציאה אבל אין ב"ד כופין אותו כמבואר סי' קט"ו באה"ע ואע"ג דבתובע טוען ברי ונתבע שמא בלא"ה חייב לצאת ידי שמים מכ"מ נ"מ היכא דלא הו"ל לנתבע למידע דבכה"ג פטור אף לצי"ש כמ"ש בסי' ע"ה בשם עטר"ח סי' ז' והיכא דמאמין לו לבע"ד כלבו חייב עכ"פ לצאת ידי שמים וכן הדעת נוטה:

סי' כ"א סעי' א' מי שקנו מידו כו' ועיין כל הסעיף ומשמע דאפילו כשנעשה דבר זה לפני ב"ד וע' סמ"ע ס"ק ו' ואפ"ה בלי קנין אינו מועיל וצ"ע מדלקמן סי' כ"ב סעי' א' דלאחר שנגמר הדין אינו יכול לחזור בו. ויש לומר דדוקא שם שייך נגמר הדין כגון שקיבל עליו קאו"פ בדיין או בעד לאחר שדן והעיד מיקרי נגמר הדין וכן בסעי' ג' שם בדור לי בחיי ראשך כשעשה כן מיקרי כגמר הדין אבל הכא ל"ש גמר דין דהא לא נעשה דבר ע"י קבלתו אמנם כ"ז ניחא להרמב"ם שהוא מרא דדינא דכאן והוא לשיטתו דגמ"ד דשבועה היינו כשנשבע אבל לפי מה שהכריע הש"ך שם ס"ק ט"ז כרש"י דלאחר שקיבל עליו בב"ד ויצא מב"ד מיקרי גמ"ד א"כ ה"נ כיון שקיבל עליו בב"ד ויצא מיקרי גמ"ד אפילו בלי קבלת קנין ואפשר דל"ד לכל הנהו דסי' כ"ב בקיבל עליו קאו"פ לדין או לעד דהיינו בחדא לריעותא אבל הכא להאמין לחבירו לגמרי בלי שום שבועה הוי כקיבל עליו קאו"פ בתרי מיהו גם בזה צ"ע לש"ך לקמן סי' כ"ב ס"ק ג' דגם בקיבל עליו קאו"פ בתרי לדעת כמה פוסקים מהני והיא סד"ד יעו"ש וגם היה יוצא מזה דין חדש דאם קיבל עליו לפני ב"ד שאם לא יבא ליום פלוני ישבע חבירו ויטול ויצא מב"ד יועיל בלי קנין דהא כיון דאינו מאמינו רק בשבועה לא הוי כקיבל עליו קאו"פ בתרי כמ"ש רמב"ן הובא בנה"מ בחדושים סי' כ"ב ס"ק י"ז. ונראה יותר דבהנהו דסי' כ"ב קיבל עליו קאו"פ בלא לשון דאי וכן בשבועה שאומר לו השבע וטול אבל הכא כיון שאמרו בלשון דאי אם לא יבוא אסמכתא היא ובזה ל"מ גמ"ד רק קנין לסלק אסמכתא וכ"מ בכנה"ג לקמן סי' כ"ב בהגהות ב"י סי' כ"ב דגם באומר לחבירו לפני ב"ד אם תשבע תטול הוי אסמכתא ול"מ רק באומר בלשון ברור השבע וטול יעו"ש. ולפי"ז נראה באם אמר שאם לא יבוא ליום פלוני יפטור חבירו מתביעתו שפיר מועיל כשהיה בפני ב"ד ויצאו דבמחילה ל"ש אסמכתא לרמב"ם בסי' ר"ז בחו"מ והסמ"ע דאצרכוה קנין כבר כתב בנוב"י חו"מ סי' ל' דטעמו דמחילה על ספק צריכה קנין יעו"ש והיינו לפי שיטת הרמב"ם דנגמר הדין היינו כשנשבע וא"כ בזה שאם לא יבוא יפטור ל"ש גמ"ד אבל לדידן דקיי"ל כרש"י דיצא