מנחת פתים חושן משפט שטז

אינו חפץ שתעקור אילנך רק אשלם הדין עמו ואין זה דומה לדין ג"ד שבסעי' ב' כמ"ש הב"י והוא מוכרח דאל"כ האיך משכחת לה הדין דידו עה"ת הא תיכף שרוצה לשלם לו הוי גילוי דעת וכמבואר ברא"ש הוכחה זו ודברי הסמ"ע ס"ק ז' שדחה דברי הב"י צ"ע דהא מוכרח לחלק כן ואם לא נחלק כן ע"כ נדחו דברי הרמ"ה לגמרי:

סעי' ב' מפני שמכחיש הארץ. וה"ד לאחר שהשרישו אבל קודם לכן יכול לומר הריני עוקר אילני כמבואר בנימו"י וד"מ וע' סמ"ע:

סעי' ו' אבל אם עשוי' לבנות צ"ע טובא דהפוסקי' שציין רמ"א סברי גם בשדה העשוי' ליטע כן דאין יכול לומר טול נטיעות שלך כמבואר במקור דבריהם אבל למאי דסתם המחבר לעיל סעי' ב' כהרא"ש דבשדה העשוי' ליטע יכול לומר טול נטיעותיך א"כ גם בבנין כן ואף שהרא"ש גופא הסכים לזה היכא דלא היה משתמש בחורבתו כמובא בסמ"ע ס"ק י"ד היינו דבכה"ג ודאי ניחא לי' ול"ד לשדה העשוי' ליטע דאעפ"כ היה יכול לזרוע ולא ליטע ע' כה"מ ס"ק ג' ועכ"פ למאי דסתם רמ"א סעי' ב' ולא הביא שום חולק בשדה העשוי' ליטע א"כ גם בבנין כן זולת היכא דלא היה משתמש בחורבה כלל וצע"ג על רמ"א שסתם הדברים וע' מהרי"ט ח"א סי' ק"ו האריך דהנ"י סובר דבשדה העשוי' ליטע אינו יכול לומר טול נטיעותיך ובבנין סובר דאפילו בעשוי לבנות יכול לומר טול יעו"ש דמוכח מדבריו דמאן דסובר דבשדה יכול לומר טול מכ"ש בבנין ותמהני שלא הזכיר מדברי הרא"ש דבשדה יכול לומר טול נטיעותיך ובבנין היכא שלא היה משתמש בחורבה אינו יכול לומר טול ודו"ק:

סעי' ט' ולא ידעת כמה אתה חייב ע' קצה"ח דהעיקר תלוי באם נודע הדין אף שצריך שומא ובנה"מ חולק עליו ומצאתי בתשו' רשב"א ח"ד סי' קצ"ה שנשאל בשורף גדישו של חבירו אם נאמן לומר שפרע דהא אינו יודע כמה הזיק והשיב דנאמן דכבר ידע מה ששרף והזיק ויכול הוא לעמוד על האומדנא כאחרים ואף בטוענו טמון נ"ל כן שהרי יודע שהתובע נאמן בדברים העשוין לטמון בגדיש ואפילו כסא דכספא בבירא וכל שיודע הוא שיתחייב בדין שהרי עשו תקנת נגזל באשו עשוי הוא לפרוע ונאמן יעו"ש ומבואר להדיא כהקצה"ח:

סי' שע"ו סעי' א' הר"ז עובר בשני לאוין ע' סמ"ע דבגוזל קרקע ליכא לאו וע' תוס' ב"ק ס"א ד"ה אלא ופנ"י שם כתבו דאיכא לאו דלא תגזול בקרקע וכן מצאתי בתשו' מהר"ם ב"ב סי' תק"ט דגוזל קרקע עבר על לא תגזול ונפסל לעדות ושבועה וע' מנ"ח מ"ע רכ"ט ותמהני שלא הזכיר מדברי הסמ"ע:

סי' שע"ז סעי' א' מי שהיתה דרך הרבים עוברת ע' סמ"ע ס"ק א' דאפילו ז' טובי העיר לחוד יכולין החליף וצע"ק מתוס' ב"ב כ"ג ע"א ד"ה אחולי:

שם בהג"ה מיצר שהחזיקו בו רבים ומבואר דוקא רבים אבל יחיד שהחזיק באופן כזה אינו מועיל בלי טענה וכ"מ בתוס' ב"ב כ"ו ד"ה ע"ד וברשב"א שהובא בב"י סי' קנ"ג וע' תשו' רשב"א ח"ג סי' מ"א דהא דכנס אסור לחזור כותלים למקומו דוקא שהחזיקו בו רבים ולא בחצר השותפין אם לא כשפרץ פצימיו יעו"ש. וע' בש"ע הרב ה' גניבה סעי' ל"ג ודברי תשו' הר"ל חו"מ סי' כ"ז בזה תמוהים:

סי' שע"ה סעי' ח' מפני שרץ ברשות ע' בב"י בשם מרדכי דדוקא בערב שבת אבל לשאר דבר מצוה כגון שרץ לביהכ"נ דיש לו פנאי אם הזיק חייב ומשמע שאם אין לו פנאי כגון שיעבור זמן תפילה פטור כמו בע"ש וע' בב"ח בשם הג"א דביה"ש לאו דוקא רק מחצי היום ולמעלה שמכינין צרכי שבת יעו"ש וע' ש"ך לעיל סי' רצ"א ס"ק כ' כעין דברי הג"א הנ"ל ובתשו' חו"י סי' ר"ז כתב דמיירי בביה"ש ממש שהוא ספק לילה ולא הזכיר כלל מדברי הג"א והב"ח ז"ל:

סי' שע"ט סעי' ד' וכל שישתבר ע' תוס' ב"ק כ"ה ד"ה משבר אע"ג דלעיל אמרינן שהיה לו לשומטו היינו משום דליכא טרחא בשמיטה יותר מבדחיפה אבל הכא לא אטרוחוהו לסדרן זע"ז עכ"ל וכ"כ בהג"א שם וע' תשי חו"י סי' קס"ה:

סי' ש"פ סעי' ב' ע"מ שאתה פטור ע' סמ"ע ס"ק ה' דמשמע מדבריו דאם לא ידע המשבר שהיא של חבירו פטור וצ"ע דהא אדם המזיק חייב אף בשוגג וצ"ל דבסובר שהוא של אותו אדם שאמר לו לשבר הוי כאונס גמור ומיושב בזה ג"כ דברי הש"ך סי' שמ"ח ס"ק ו' שתמהתי עליו שם בחדושי ודברי נה"מ סי' קכ"ו ס"ק ו' צ"ע ושו"מ במח"א ה' גזילה סי' ז' אריכות דברים בזה:

שם הר"ז חייב ע' ט"ז דאפילו אמר לו בפירוש אני אשלם בעדך פטור משום דאשלד"ע ומשמע דאפילו לדעת י"א דזרוק מנה לים ואתחייב אני לך חייב מדין ערב הכא פטור כיון דדבר עבירה היא לא נעשה שלוחו וגם דין ערב ליכא וכן יש ללמוד מדלעיל סי' קע"ז סעי' ה' אבל צ"ע דא"כ בזרוק מנה לים ואתחייב אני לך מדוע יתחייב הא דבר עבירה היא דעובר על בל תשחית וא"כ אשלד"ע וגם דין ערב ליכא ושו"ר בשער המשפט סי' קל"ב כתב כן דערבות בתורת שליחות היא ומה"ט חידש שם דהערב לקטן אינו משתעבד כיון דאין שליחות לקטן יעו"ש ולענ"ד צ"ע דלהסוברים דזרוק מנה לים חייב מוכח דערבות לאו מדין שליחות היא דהא דבר עבירה היא ואשלד"ע וצע"ג בזה:

סעי' ד' בהג"ה המשליכו חייב לשלם ע' ב"י שהקשה דהא רודף הוא וע' ב"ח וט"ז שכתבו דלאו רודף היא כיון דאין דרכן בקפיצה ומזל דידהו גרם וצ"ע דהא ולד מיקרי רודף אי לאו דמשמיא קרדפו לי' וכך טבעו של עולם כדלקמן סי' תכ"ה הרי אף דהולד אין בו דעת מיקרי רודף אי לאו דמשמיא קרדפו לי' אבל החמור שפיר מיקרי רודף והא בטרם שיצא ראשו כתב רמב"ם הובא בסי' תכ"ה הטעם דמותר להורגו מטעם רודף ומשמע ודאי דא"צ לשלם דמי ולדות לאב כיון דדין רודף עליו א"כ הכא בחמור דהוי רודף גמור אף שהוא באונס מדוע יתחייבו לשלם לו בעד החמור וצ"ע:

סי' שפ"ב סעי' א' שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות היא לשון הרמב"ם ז"ל ובגמ' ב"ק צ"א תרגמיו בשור העומד להריגה ופירש רש"י ז"ל שהמית וכונתו נראה דהמית אדם וחייב מיתה ותמהני מאד דשור שהמית אדם הא נדון בב"ד של כ"ג וכמיתת בעלים כך מיתת השור א"כ מסור להב"ד להורגו והאיך יתבעו הבעלים שכר מצוה וגם כראה דשור שהמית יד העדים בו בראשונה להמיתו כמו בכל חייבי מיתות וע' רמב"ם פי"ג מה' סנהדרין ועכ"פ אין מיתתו ע"י הבעלים כלל וגם האי דינא ל"ש בזה"ז דאין לנו ב"ד סמוך ואינו במיתה ומה"ט נראה דנאדי הרמב"ם מפירוש זה וכתב מפני שהוא מזיק את הבריות ולכך החיוב על בעלים לסלק היזקו ולשוחטו כמו באילן העומד לקציצה דמיירי בכה"ג ולפי"ז ודאי אינו חייב להמיתו רק לשוחטו כדי שלא יזיק ובשרו מותר לבעלי' והיינו דשינה הרמב"ם ז"ל וכתב וקדם א' ושחט ולא כתב והרג וע' לקמן סי' שצ"ז סעי' ב' דמשמע דאין מחויב לשחוט שור המזיק רק לשומרו ויש לומר דשם במזיק ממון מיירי והכא כשדרכו להזיק בני אדם וע' בחולין ז' בעובדא דרבי ורפב"י יעוש"ה:

שם ואילן העומד לקציצה בשט"מ ב"ק צ"א בשם הראב"ד כתב באילן העומד לקציצה כגון אילן של אשירה שנטוע ברשותו יעו"ש. ולענ"ד צ"ע כיון דאסור בהנאה כל הקודם לקוצצו זכה וכעין דאמרו בסנהדרין ט"ו בזאב כמר וברדלס דכל הקודם להרגן זכה וע' ברש"י שם ד"ה כיון דהמיתו אמנם גם בחתול מבואר לעיל סי' רס"ו דכל הקודם להורגו זכה בעורו ומשמע דמותר להורגו וא"צ לומר לבעלים כלל וצ"ע מ"ש משור המזיק את הבריות דצריך לשלם י' זהובים ואולי