מנחת פתים חושן משפט שטו

רשות להשכירו ע' כה"מ ס"ק ט' בנתן השוכר רשות לאחד שידור עמו בחנם דחייב לשלם דהא ל"ש פטור משום דלא קיימא לאגרא משום דביתא מיתבא יתיב וכו' יעו"ש ודבריו צ"ע דנראה דה"ט דבית מיתבא יתיב שייך אף אם כבר דרים בו בבית דכל מה שיש יותר בני אדם הם מסתכלים יותר לתיקון הבית וכ"נ מהשט"מ שם בשם רשב"א ור"מ מסרקסטא אבל לטעמא דשאיה יוכת שער צדקו דברי נה"מ דכל שאחד כבר דר בו א"צ יותר וכ"מ בשט"מ שם:

שם המותר לבעלים ומשמע דאם לא לקח מותר ממה שנתן אף שלא היה לו רשות להשכירו אפ"ה הוא שלו וא"כ ה"ה במטלטלין כה"ג אף שאינו רשאי להשכיר מכ"מ כשעבר והשכיר ולא לקח מותר הכל שלו וכ"כ במח"א ה' שכירות סי' י"ט עיי"ש שהאריך טובא בדברי הנימו"י וע' בכה"מ:

שם ליתן לשותף השני חלקו ע' רשב"א שבב"י דאם נתן כל השכירות לראשון השותף השני מוציא מהשוכר חלקו דהו"ל כראובן שהשכיר בית ונמצא של שמעון יעו"ש:

סי' שס"ו סעי' א' אם אין הגזילה קיימת ע' בשט"מ בשם רשב"א והמאירי דאם חליפי הגזילה קיימין מקבלין ממנו יעו"ש:

סי' שס"ז סעי' א' אלא יהא בידו ומשמע אף שגזלו במקום הנגזל והגזלן הלך למרחוק אפ"ה א"צ להשיב למקום הנגזל וצ"ע דמדינא דהגזלן חייב בכה"ג בהוצאות הדרך מדין גרמי וע"כ כהסמ"ע דבגזלן עשו תקנה לפוטרו ושו"ר שהרגיש בזה בנה"מ לעיל סי' רל"ב ס"ק י' וע' ברשב"א ובשט"מ ב"ק צ"ח ד"ה מחיב רבא וז"ל וי"ל דגבי גזל כי שקלי' בידים בעי לאהדורי למרא ולא מצי לומר לו לך למדי שהנחתיו שם וטול יעו"ש ונראה באמת דסברי דהא דא"צ לרדוף אחר הבעלים היינו אם הבעלים הלכו להם אבל כשהוליך הגזלן הגזילה למרחוק צריך להחזירה למקומה כמו במטבע שהפילה לים וכן מסתבר:

סעי' ב' וכן אם עשו ב"ד שליח בעדים ע' בדו"פ שהביא דברי הג"א פ' הגוזל שכ' דאם היה יציאה מרובה על הקרן נותן המעות לבד ותמה עליו דהא במשנה סתמא חנן ונותן לשליח ב"ד ולענ"ד נראה שדעת הג"א דהאי תקנתא דנותן לב"ד לא נלמד ממשנה כלל רק מתקנתא דראב"ץ בב"ק ק"ג ותקנתא דידי' היה באם הוצאה מרובה כמבואר שם ומתניתין דקתני נותן לשליח ב"ד מיירי אף כשאין הוצאה מרובה רק שהוא נותן המעות לשליח ב"ד ונותן לו שכירות הדרך והדר התקינו דבהוצאה מרובה נותן לב"ד ודי וכ"ה דעת הרא"ש הובא בשט"מ ב"ק שם ועיי"ש ברשב"א נראה כדעת טוש"ע כאן דבכל ענין נותן לב"ד או לשלוח ב"ד אף כשאין הוצאה מרובה:

שם ואצ"ל שאם נתן לב"ד שיצא ואם נאבד מיד השליח או מיד ב"ד פטור הנגזל דהשבה מעליותא היא ונראה דה"ד בנשבע דבזה עשו חז"ל תקנה שיתנו לשליח ב"ד או לב"ד משום תקנת השבים כיון דדינא היא דצריך לחזור אחריו אבל בלא כשבע כיון דא"צ לחזור אחריו אך יהיו מונח אצל הנגזל ממילא לא עשו בזה חז"ל תקנה ליתן לב"ד ואם נתן לב"ד או לשליח ב"ד ונאבד לא נפטר כלל ומחויב לשלם מעות אחר כשיבוא הנגזל וכ"נ ברשב"א ב"ק ק"ג דנתינה ליד ב"ד לאו נתינה היא בשום מקום רק בגזלן מפני תקנת השבים וא"כ היינו דוקא בנשבע וכ"נ בתשו' רשב"א שהובא בב"י חו"מ סי' ע"ג אבל מלשון רמב"ם פ"ז מגזילה סוף ה"ו מוכח דבכל גווני אף שלא נשבע נפטר כשנתן לב"ד יעו"ש ודו"ק:

סעי' ג' אלא יבוא הנגזל ויטול השאר ע' סמ"ע ובשט"מ ב"ק ק"ד בשם תוספי הרא"ש כתב דאינו מחויב להחזיר כלל כדין פחות משו"פ וכ"נ מתוס' ב"ק ק"ה ד"ה אמר רבא בסוה"ד שם:

שם אין חוששין שמא תתייקר ע' סמ"ע הביא מחלוקת הפוסקים בנתייקר אם צריך להחזיר וע' בשט"מ ב"ק ק"ד בשם תוספי הרא"ש כתב דצריך להחזיר וז"ל ושמא ע"ד שתתייקר אינו מוחל יעו"ש וכונתו דקשה לו הא פמשו"פ מחילה היא א"כ מה בכך דנתייקר הא ברשותו אתייקר וע"ז כתב דאדעתא דהכי לא מחל לו וע' בשט"מ ב"מ כ"ז ד"ה פרט בשם רשב"א ובהג"א ב"ק ק"ד בשם רשב"א ובשט"מ כתב עוד בשם תוס' שאנץ ח"ל וכי אמרינן דמידי דפחות מפרוטה למחילה ניתנה במידי דמצי לאוקירי לא מחיל כיון שיכול להוקיר ולעמוד על שו"פ יעו"ש ונראה שסובר דדבר שיכול להתייקר מתחילה לא הוי מחילה כלל וברשות הנגזלן קיימא ואולי זה טעם רמב"ם וש"ע שסברי דאף פחות משו"פ צריך להחזיר כשבא הנגזל משום דמיירי בדבר שיכול להתייקר וצ"ע וע' מח"א ריש ה' גזילה בזה:

סי' שס"ט סעי' ב' חייב להעלות שכר לבעלים משמע אפילו לאחר יאוש וע' סי' שס"א סעי' ו' ויש לחלק דאכלו שאני אבל כשגוף הדבר בעין חייב לשלם בעד הנאה שנהנה אף לאחר יאוש:

סעי' ד' מותר לצרף ע' בש"ע הרב ה' גניבה סעי' י"ב דה"ה דמותר לקבל צדקה ממה שיש לו בבית:

סעי' ה' והחזירו לו אחרת ע' בנה"מ דלכתחלה אסור לקבלו ובב"מ נראה להדיא דמותר לקבלו לכתחלה כיון דאינו גזול בודאי ואינו נהנה כיון שלקחה חלופי שלו וכן כתב בש"ע הרב ה' גניבה סעי' י"ד יעו"ש:

סעי' ו' בהג"ה אסור להבריח ממנו דבר הקצוב ע' בקצה"ח ס"ק א' הוכיח מטור ורא"ש דמותר להבריח ממנו לגמרי כיון דנוטל יותר אין זה דין כלל יעו"ש וע' בש"ע הרב ה' גזילה סעי' ט"ז הרגיש בסברא זו וכתב דאין זה היתר רק להבריח מהמוכס שהעמיד המלך אבל ישראל שקנה מכס המלך ואח"כ היא מוסיף ליקח יותר אסור להבריח ממנו המגיע לו בצדק כיון דקנה בהיתר וכבר זכה וע' בדו"פ כאן כתב ע"ד הב"י דאסור להבריח דבר הקצוב דה"ה בגבאי של המלך הדין כן יעו"ש ולדברי הרב ז"ל בכיון כתבו הב"י רק בלוקח מן המלך. ומדברי הרא"ש שהביא בקצה"ח נראה כהקצה"ח דגם בישראל שלוקח מן המלך כשמוסיף ליקח יותר הו"ל הכל גזל וכן העלה בתשו' מבי"ט ח"א רס"א והביא מדברי הרא"ש נדרים שהביא בקצה"ח. והנה הב"י כתב בטעם דאסור להבריח דבר הקצוב דע"ז אמרו אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים וצ"ע דשם מיירי לכל נגנב את שלו מאחרי הגנב אע"ג דשלו הוא נוטל כיון דלוקחו דרך גניבה אבל הכא הא רוצה ליטול גם את של חבירו ופשיטא דאסור ואין זה ענין להא דבתר גנבא גנב שאמרי בברכות ו' יעו"ש:

שם בהג"ה אע"ג דאסור להבריח ונרשם המ"מ ר"ן וצ"ע דאדרבה בר"ן משמע דמותר להבריח רק דאסור לישבע ע"ז בשקר יעו"ש. אמנם לרמב"ם וטור ודאי אסור כמבואר סעי' ו' ובב"י משמע דאסור משום סכנתא אבל הרמ"א שם הוסיף דעובר על לא תגזול נראה דדעתו דהוי גזלן ממש אבל מה שנרשם כאן המ"מ ר"ן צ"ע טובא ושו"ר בש"ע הרב ה' גניבה סעי' ט"ו שהרגיש בזה יעו"ש:

סעי' י"א בהג"ה בכל מה שהיה יכול לזכות לפני דייני כו' ויכול ליקח יותר ממה שנתן וה"ד במלוה בשטר אבל במלוה בע"פ אינו נותן לו רק הדמים שנתן הוא כ"כ בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ל"ט ויעו"ש:

סי' שע"ד סעי' ב' הרי גילה דעתו ע' בב"י דלתירוצו השני להרמב"ם אף כשלא מכר לאחר אלא שהוא בעצמו בא לערער להוציאה מיד הלוקח וטוען דלעצמו קנאה מהימן יעו"ש וע' באר הגולה שהעתיקו ובתשו' חוט המשולש טור השני סי' כ"ב האריך להשיג ע"ז וכתב דגם הב"י לא ס"ל כן לדינא לכן השמיטו בש"ע:

שם בהג"ה לא קנה לוקח ראשון אבל לוקח שני קנה כ"מ בטור ומכ"מ נראה דבהכיר בה לוקח שני דשני לא קנה מכ"מ לגבי ראשון מיהו חזרה הוי ושניהם לא קנו:

סי' שע"ה סעי' א' ואם אינה עשוי' ליטע שמין לו. היינו ודאי אף שאמר בעל השדה