מנחת פתים חושן משפט שיג

אתי לידו לא אהנו מעשיו והשתא ניחא דבשלמא בגזל חפץ מחבירו שפיר אמרינן דלא אהנו מעשיו לקנות החפץ אח"כ ביאוש כיון דבאיסורא אתי לידו חשבינין כאילו החפץ עדיין מונח ברשות הבעלים וכיון דמונח ברשות הבעלים אין היאוש מועיל כלום כמ"ש רמב"ן שם אבל בסלע שנפלה ובא אחר ונטלה ע"מ לגזלה נהי דבאיסורא אתי לידו דהא כיון לגוזלו ולא אהנו מעשיו מכ"מ דל מעשיו מהכא ורואין אנו כאילו לא הגביה החפץ ועדיין מונח במקום שנפלה ואכתי מועיל היאוש כדין כל אבידה שיוצא מבעלים ע"י יאוש וזה כונת רמב"ן ז"ל הרי היא כמונחת בקרקע פירוש דנהי דלא אהנו מעשיו מכ"מ דל מעשיו והרי היא כמעיקרא שהיתה מונחת בקרקע ולא ברשות הבעלים דמועיל יאוש וזה ברור ואמת בכונת רבינו הרמב"ן ז"ל. והשתא שפיר יש לומר דש"ר ואח"כ יאוש לא קנה כיון דנטלו ע"מ לגזלו ולא להשיבו לבעלים הראשונים באיסורא בא לידו ורואין אנו את מעשיו כאילו אינם וכאילו החפץ מונח עדיין ביד הגזלן הראשון וכשהחפץ ביד הראשון הא אין יאוש מועיל דהא אין גזילה נקנית ביאוש א"כ גם עתה שהחפץ ביד השני חשבינין לי' כאילו מונח ביד הראשון דכיון דגם השני באיסורא אתי לידו לא אהנו מעשיו וא"ש. והנה להסברא הראשונה דש"ר ואח"כ יאוש מועיל היינו ודאי אף בידע השני שהוא גזול ביד הראשון כדמוכח לקמן סי' שס"ט סעי' א' ובש"ך סי' שנ"ו ס"ק ז' ודברי כה"מ כאן שכתב להיפוך תמוהים, מיהו אם השני נטלו מהראשון ע"מ להחזירו לבעליו בזה כראה דלכ"ע אין היאוש שלאח"כ מועיל דהא נעשה שומר עליו וידו כיד הבעלים ותו ל"ש יאוש וכמ"ש רמב"ן במלחמות הובא בקצה"ח ונה"מ סי' רנ"ט ועמ"ש שם ועדיין צע"ק בדברי רמב"ן ב"מ שכתב דבנטלה קודם יאוש ע"מ לגזלה פטור אף להשיב הדמים והא גם לרבה דסובר יאוש קנה אף דבאיסורא אתי לידו אפ"ה צריך להחזיר הדמים כמבואר ברש"י ב"ק ס"ו ומדברי קצה"ח סו"ס שנ"ח נראה דטעם הדבר משום דנתחייב בדמים משעת גזילה יעו"ש א"כ בנטל אבידה לפני יאוש ע"מ לגזלה עכ"פ בדמים יתחייב ואפשר דדעת רמב"ן דהא דחייב בדמים גם לרבה מדין גורם הוא דהא בסיבתו נתייאש א"כ גרם לאבד ממונו וחייב לשלם לו וכעין זה כתב נה"מ סי' שס"א ס"ק ב' וא"כ באבידה כיון דגם אם הוא לא נטלה היו הבעלים מתייאשין מכח האבידה א"כ הוא אין הגורם להיאוש ופטור לגמרי ודו"ק:

סי' שנ"ה סעי' א' מיד כשהחזירם ע' בנימו"י פ' הגוזל בתרא בשם רא"ה ורמב"ן דאם יחדו הבעלים מקום להחפץ וגנבו שלא מדעת ואח"כ החזירו למק"א לרשות הבעלים לכ"ע בעינן דעת כיון דלא החזירו למקומו הראשון יעו"ש. וע' בב"י בשם רשב"א אבל מדברי רמב"ן במלחמות סוף ב"ק נראה כמסתפק בד"ז דז"ל אפילו כשת"ל דגנב מרשות הבעלים אע"פ שיחדו לה הבעלים מקום כגון טלה מן העדר והחזירו לבית פטור התם ה"ט מפני שאינו יחוד גמור ורשות בעלים אחת היא אבל בעה"ב שהפקיד ביד שומר כו' יעו"ש:

סי' שנ"ה סעי' ד' מותר ליקח מן הארוס ע' ש"ך ס"ק א' ובש"ע הרב ה' מציאה סעי' ד' ובקונ"א שם השיג על הש"ך ופוסק כהג"א דאסור מיהו להשתמש בחפץ של חבירו שלא בידיעתו וידוע לו שלא יקפיד כראה דגם להג"א שרי כשאין החפץ מתקלקל וכמ"ש בש"ע הרב ה' מציאה סעי' כ"ך אך בפקדון חוכך הרב ז"ל גם בזה לאסור דגזיה"כ היא דהוי שליחות יד בפקדון וע' בלקוטי מהרי"ל כתב הא דמנהג פשוט דשואל אדם כלי מבית חבירו שלא בידיעתו ול"ח לאסור גזילה משום דכל אחד דן את חבירו דניחא שיהנו בממונו ובאו"ח סי' י"ד מבואר דדוקא טלית של מצוה שרי ולא חפץ של רשות:

סי' שנ"ט סעי' א' ואם הוא דבר דליכא מאן דמקפיד בי' ע' תוס' ורא"ש סופ"ק דקידושין דנטל דבר שאינו מקפיד פסול לעדות ולכאורה צ"ע דהא כאן מבואר דמדינא שרי ואולי כונתם בחטף מיד הבעלים והבעלים מקפידים ומ"ש שאין מקפידים היינו שאין אחרים מקפידים בכיוצא בזה ובנוב"י אה"ע סי' נ"ט ובמה"ת סי' ע"ז האריך דדבר שאינו מקפיד לא יצא מרשות בעלים רק כשנטלו אחר זכה בו והחזיק אחריו באב"מ לאה"ע סי' כ"ח ס"ק מ"ט וצ"ע מהא דפסחים ו' סופי תאינים שאין בעה"ב מקפיד עליהן פטורין מן המעשר ופרש"י שם דהפקר פטור ממעשר הרי דדבר שאינו מקפיד הוי הפקר גמור ולא מתנה כסברת קצה"ח באב"מ הנ"ל וגם מהא דאמר בפסחי' שם דפרורין הוי הפקר וא"צ לבער מטעם דבר שאינו מקפיד מוכח דגם בטרם שזכה בהן אדם יצאו מרשות בעלים כדין הפקר ושו"ר בזה בח"ס אה"ע סי' פ"ה שהביא דברי הגמ' פסחים וגם דברי האב"מ הביא שם ולא העיר עליו:

סעי' ב' ויש מי שאומר ע' ש"ך ס"ק ג' שכתב והב"ח תירץ בדוחק. ועיי"ש בב"ח שתירץ דדוקא בגניבה אסור משום שלא ירגיל עצמו בזה משא"כ בגזילה דהיא מידי דפרהסיא ולא שכיחא ונראה ראי' לזה מב"ב ט"ז באיוב שגזל שדה מיתומים להשביחה והא לגונב ע"מ לשלם כפל אסור כדלעיל סי' שמ"ח ולהב"ח ניחא דגזל שאני ולהש"ך צ"ל דשם שאני דבקרקע אין לחוש שלא יהיו לו לשלם דהא היא בעין וגם יש לומר דבקרקע ליכא לאו דלא תגזול מה"ת כסמ"ע לקמן סי' שע"ו ע"כ לא אסרו חכמים בגוזל ע"מ להשביח משא"כ במטלטלין ועיין בספר חסידים סי' תקפ"ה ועה"ג שם כתבתי עוד בזה ואכמ"ל:

סעי' י' כל המתאוה היינו בדבר שאין רצון חבירו למכור אותו חפץ כ"כ בחינוך מ"ע תט"ז וכן לא תחמוד בכה"ג מיירי שאין בדעת חבירו למוכרו. ולהראב"ד אין לאו דלא תחמוד רק בקנה בע"כ ול"א הבעלים רוצים אנו וכן לא תתאוה היינו במתאוה לקנות שלא ברצון הבעלים וגוף הדין דכאן שהיא מרמב"ם דלא תתאוה היא בלב הסמ"ג חולק ע"ז דגם לא תתאוה היא כלאו דלא תחמוד ואינו עובר רק כשעשה מעשה וע' בזוה"ק ואתחנן דף רס"א ד' סלאוויטא מבואר כדברי הרמב"ם וש"ע:

סי' ש"ס סעי' א' ותובעה בתוך החג משמע דתלוי הכל בתביעה דאם תבעו בתוך ימי החג תו גם לאחר החג א"צ להשיב לו רק דמים וכעין זה כתב ריטב"א סוכה ל"א ומיושב בזה תמיהת קצה"ח סי' כ"ח ס"ק נ"ג בספרו אב"מ אהא דאמרינן בסוכה שם אבל גזל עצים וסיכך בהן לדברי הכל אין לו אלא דמי עצים בלבד ויוצא בסוכה זו אף לר"א דבעי לכם והא כיון דלבתר שבעה הדרא בעינא א"כ אין לו קנין הגוף בסוכה ולא מיקרי לכם ולהנ"ל ניחא דמיירי בתבעו קודם החג או בהתחלת החג ובזה גם לאחר החג אין לו רק דמים והוי שפיר קנין הגוף:

סעי' ו' שגזל צמר וצבעו ע' בסמ"ע דהיינו צבע שאינו יכול להעבירו ובגמ' שם מבואר דהיינו קלא אילן דאי אפשר להעבירו וצ"ל אע"ג דבמנחות מ"ג איתא מייתי גובא ומשכלתא ותרי לי' במ"ר מ' יום ואם קלא אילן היא איפרד חזותא משו"ה לא מיקרי שינוי החוזר כמ"ש רש"י שם דעי"ז נתקלקל החזותא אבל אינו עובר לגמרי וע' תוס' זבחים צ"ה ד"ה הא דמעיל אינו יכול לכבסו ע"י צפון דצבעא נמי מעבר ונפלאיתי דכיון דקלא אילן אינו עובר ע"י צפון מכ"ש צבעא דתכלת דהא חזותא דתכלת היא מהודק ביותר כדמוכח במנחות ועוד דא"כ היה אפשר לברר אם אינו קלא אילן כשיעבור ע"י צפון ובגמרא מוכח דלית בדיקה אחריתי בין תכלת לקלא אילן רק האי דמנחות הנ"ל וצע"ג:

שם בהג"ה אא"כ נשתנה שם הגזילה ע' בשט"מ שם דה"ד בלא אכשרי' למלאכה דלא היה חזי מעיקרא אבל באכשרי' לדבר דלא היה חזי מעיקרא קני אף בלי שינוי השם כמו עצים ושיפן אבנים וסיתתן יעו"ש