מנחת פתים חושן משפט שיא

סו"ס שט"ז ואפשר דאפילו מחל בפירוש אינו מועיל וכדלעיל סי' קכ"ו סעי' ב' וע' קצה"ח ס"ק ו' שם ובאמת שהשט"מ בשם רמ"ח סיים על דינו הנ"ל וצ"ע כנראה דלא ברירא לי':

סעי' ג' דבר של הפקר ע' סמ"ע ס"ק י' מ"ש א"נ כו' ולפי"ז אין חילוק כלל בין דבר של הפקר לשל חבירו דהא גם בשל חבירו כשידע הפועל דשל חבירו הוא אין לו עליו כלום זולת באמר לו שכרך עלי וה"נ בהפקר כשאמר לו שכרך עלי חייב לשלם לו אף שידע הפועל דהפקר הוא וכ"מ בנה"מ לעיל סי' של"ג ס"ק ט"ו ובלא ידע הפועל שהוא הפקר תמיד חייב השוכר לשלם לו אף שלא אמר לו שכרך עלי הכל כמו בשל חבירו וע' בשט"מ ב"מ קי"ח שם שכן דעת רמב"ן ור"ן והשיגו רש"י דמשמע מדבריו דבשל הפקר יכול לומר טול אף שלא ידע השליח דהפקר היא. ולפי"ז נראה פשוט כיון דמיירי בידע השליח א"כ אפילו אין הדבר הפקר שוה נגד דמי פעולתו א"צ השולח להשלים לו והרמ"ה שבטור שכתב דחייב להשלים לו נראה שדעתו כרש"י דמיירי בלא ידע השליח ואפ"ה בהפקר אומר לו טול ולא בשל חבירו ולכך סובר הרמ"ה דעכ"פ צריך להשלים לו אבל לשיטת הפוסקים הנ"ל דמיירי דוקא בידע השליח נראה דא"צ להשלים לו:

סי' של"ז סעי' א' פועל ע' ש"ך ס"ק א' לכאורה תמוה דאדרבה בש"ס משמע דלמ"ד גז"ע אסור מיעטה תורה דפועל אצל גוי מותר ליתן אף לכלי' אך בריטב"א שם היה לו גירסא אחרת וכהש"ך וע' מנ"ח מ"ע תקע"ו שהעיר ג"כ על הש"ך ושו"ר גם בש"ע הרב רש"ז זצ"ל שהעיר בזה:

סעי' ה' נתפתחו חביותיו בלקוטי מהרי"ל כתב וז"ל אחר שפסקו רבותינו בב"מ המערה יין לחבירו מחבית לחבית רשאי לשתות כל חפצו ואין רשות לחבירו למחות גם אם הוא שכיר משום דפועל היא ותורא מדישו קאכיל יעו"ש וצ"ע דהא כשהיה בחבית כבר נגמר מלאכתו למעשר ואין הפועל אוכל בדבר שנגמר מלאכתו וע' סמ"ע:

סי' של"ח סעי' ב' כל המונע בהמה ע' שט"מ ב"מ צ' דאם תלה לה טרסקל מאותו המין או כרשינין שיעור ד' קבין לפרה אינו עובר משום בל תחסום יעו"ש. ובאמת שהדבר מבואר בירושלמי פ"ט דתרומות הא' זאת אומרת עשה לה כן בחולין אינו עובר:

סעי' ו' ישב לה קוץ ע' רש"י ב"מ שם משמע דהאבעיא היא אם מצווה ליטול הקוץ ממנה או לא אבל כשאי אפשר לו ליטול הקוץ ממנה מותר לדור בה אף שאינה יכולה לאכול:

סי' של"ט סעי' א' אבל על שכר קרקע ע' בס' עין זוכר מערכת ש' אות כ"ה שהביא מתוס' עה"ת שהביאו מתורת כהנים דגם בשכר קרקע עובר בבל תלין יעו"ש וע' בפ"ת בשם שער משפט:

סעי' ג' כיון ששקעה עליו חמה עובר ומה"ט נמי בפועל בערב שבת עובר דהולך מעבודתו קודם שקיעת החמה וצריך לפורעו אז ובחינוך מ"ע תקפ"ח שנסתפק בפועל בערב שבת היינו לפי מנהג הפועלים מאז שעבדו עד הלילה ואף שבע"ש בע"כ שובת מעבודתו קודם השקיעה לא פליג בזה וע' בס' עין זוכר מע"ש אות כ"א:

סעי' י' או שתובעו ולא היה לו מעות משמע אף שהיה לו שוה כסף ליתן לו אינו עובר וע' במנ"ח מ"ע ר"ל שהחינוך וריטב"א חולקים ע"ז וסוברים שבאם יש לו אוכלין וכדומה שעומד למכירה ולא יפסיד הרבה במכירתם מחויב למוכרם תיכף וליתן לו יעו"ש:

סי' ש"מ סעי' א' השואל מחבירו בהמה. והנה שואל בהמה אף שחייב השואל במזונותיה כ"ז ששאולה בידו הוי שואל גמור וחייב באונסין אף שאין כל הנאה שלו רוב הנאה שלו כמבואר בב"מ צ"ד ע"ב ובתוס' שם ד"ה דקיימא באגם ויש לתמוה מזה על ר"ן הובא בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק כ"א בשואל ספר דפטור מאונסין דאין כל הנאה שלו משום דגם משאיל נהנה מפרוטה דרב יוסף דהא עכ"פ אם הנאה של שואל כיון שאינו נותן מעות כמ"ש רש"י ב"מ צ"ד הנ"ל ויש לחלק קצת וצ"ע:

סעי' ב' וסופו לחזור ע' נה"מ ס"ק ג' במ"ש דאפילו גזלן שחייב בהשבה אינו חייב להשיב עד דמטא לידיה כשלא נשבע דבריו תמוהים דהא להדיא איתא בגמ' בזורק מטבע לים דאם אינסה חייב להוציאו משם וע' ש"ך סי' שפ"ו ס"ק ח' ומ"ש לקמן סי' שס"ז:

סעי' ג' בהג"ה ואכלוה עכברים ע' נה"מ ס"ק ה' שכתב דאם באו על עסקי נפשות פטור דלא גרע מרודף בסנהדרין ע"ד ומשום שיש בו הצלת עצמו לא גרע דבריו צ"ע דהא טעמא דרודף פטור דאל"כ אין לך אדם מציל את חבירו ואם יש בו ג"כ הצלת עצמו ל"ש האי טעמא ושפיר חייב:

סעי' ד' השואל בהמה ע' בקצה"ח שחידש דאם נתן השואל לבעלים פמשו"פ תו אינו חייב באונסין דהא גם הבעלים נהנין מיהת יעו"ש. ולכאורה יש לסייע לדבריו מירושלמי תרומות רפ"ז גבי ח"ש דמודה ר"ל באיסורי הנאה הרי דפחות מכשיעור הנאה היא וה"נ פחות משו"פ וע' בע"א ע"א דב"נ שגזל פמשו"פ נהרג משום דצערי' לישראל וכיון דאיכא צערא לישראל בנחסר ממנו פחות מפרוטה ממילא חשיבא הנאה כשנתרבה ממונו אף בפחות משו"פ אכן נראה דד"ז היא אבעיא בגמרא ב"מ צ"ו שאלה לעשות בה פחות מפרוטה מאי ממונא בעינן ואיכא א"ד פחות מפרוטה לאו כלום היא ועיי"ש בתוס' ד"ה ממונא דממונא בעינן שישראל לו ואיכא הנאה יעו"ש. ולפי"ז לאותו צד דפחות משו"פ לאו כלום היא ע"כ דגם הנאה לא מיקרי וכיון דלא נפשטה האבעיא הנ"ל ספיקא דדינא דין הקצה"ח הנ"ל וגם יש לומר דמה בכך שהמשאיל נהנה ג"כ הא רוב הנאה של שואל ונהי דבנתן שו"פ אף שפעולת הבהמה שוה כמה פרוטות לא מיקרי שואל משום דבנותן שכר אין הבדל בין רב למעט אבל בפמשו"פ דלאו שכר מיקרי רק הנאה יש למשאיל ואכתי רוב הנאה של שואל ועמ"ש לעיל:

סי' שמ"א סעי' ד' דמי בשר בזול ע' בש"מ בשם הר"מ מסרקסטא דאם הני יתמי רברבי נינהו צריכין לישבע בנק"ח שלא ידעו יעו"ש. ובגוף הדין דמשלמין דמי בשר בזול ע' בית מאיר אה"ע סי' נ"א שחידש דד"ז שייך רק דאוכלין ולא בבגדים דבזה צריכין לשלם הכל ובזה מיושב קושי' קצה"ח סי' שס"ג ס"ק ז' ודברי נה"מ שם דחוקים אבל בגוף סברת הב"מ צע"ק מב"ק כ' דהא שם הבהמה שוה יותר עי"ז למכור והוי כמו בגדים ואפ"ה כשאכלה נשערין דמי שעורים בזול וצ"ע:

סי' שמ"ד סעי' א' בהג"ה אבל לאחר ששעביד נפשי' ע' תוס' ב"ק ק"ח ד"ה וחזר בסוה"ד משמע דפליגי על דין דכאן וע' נה"מ:

סי' שמ"ו סעי' י"ג בהג"ה דאם הקהל אינן יכולין לשמוט ממנו בב"י כתב בשם הרשב"ץ דאם שאל הש"ץ מהם הוי שאלה בבעלים דאינם יכולים לשמוט ממנו וכן אם שאלו ממנו פטורין דגם הוא אינו יכול לשמוט מהם ע"כ וזה תימה דכיון דהם אינם יכולים לשמוט ממנו והוא אינו יכול לשמוט מהם א"כ שניהם חייבין כמו הרב עם תלמידיו כדאי' בש"ע ואולי מטעם זה שינה הרמ"א מדברי הרשב"ץ והנה ברשב"ץ כתוב ש"ץ השכור לצבור ומשמע דנוטל מהם שכר ומזה משמע דלא כנה"מ ס"ק ד' שכתב דבשכר בכל גווני מיקרי רק הוא שאול להם ועיין במקו"ח ובאמת שברמ"א השמיט תיבת שכור לצבור ואולי היא מה"ט להורות לנו דבחנם מיירי וכמ"ש בנה"מ ומקו"ח וצ"ע לדינא:

סי' שמ"ח סעי' א' או כדי לצערו היינו נמי בדעתו להחזיר כמבואר מדברי הב"י וסמ"ע ס"ק ב' וכ"מ במדרש תנחומא פ' בא דלא כשט"מ שהובא בקצה"ח ס"ק א':

סעי' ב' ואחד הגונב מגדול או מקטן