מנחת פתים חושן משפט שד

בד"מ שראובן עשה לו מנאפט פאבריק ושכר מהבאהן כלי לזיקוק הנאפט לשנה בכל חודש ישלם שמנה ושלשים ר"כ ולאשר הוא שכר הכלי הנ"ל בטרם שנגמר הפאבריק שלו וע"כ השכיר הכלי לשמעון שיש לו ג"כ פאבריק על חודש בעד סך חמשים ר"כ והתנה עמו בשטר שעשה עמו כי אם ירצה ראובן לאחר כלות החודש להשאיר לו הכלי עוד על ירח ימים מחויב שמעון ג"כ ליתן לו כנ"ל ועוד התנה עמו שאם לא יעמיד לו הכלי לאחר שיתבענו ראובן מחויב ליתן לו בכל יום סך חמשה ר"כ כמו שהתנו עמו מהבאהן באם הוא לא יעמיד הכלי בזמנו להבאהן ולאחר החודש לא רצה ראובן להשכיר עוד לאשר כבר נגמר פאבריק שלו אך שמעון הפציר בו להניחה לו עוד על חמשה ימים וישלם כפי ערך כמו בעד חודש ונתרצה ראובן ומחמת ששמעון ירא שיתבענו ראובן בעד כל החודש אמר לו ראובן שמוחל לו הפינקט הנ"ל אך יזהר בנפשו להעמיד לו הכלי לחמשה ימים ולבסוף שלח שמעון הכלי לאיש אחד שימלא אותו נפט וישלחנו לו בחזרה ולא נשלח לו וכפי הנודע האיש הנ"ל הניח הכלי על איזה באהן סטאציא ונלקח מאנשי הבאהן וראובן תבע לשמעון שיחזיר לו הכלי ולא נודע הכלי אנה עד שהיה ראובן בבאריסלאב ויצא הכלי שם בעד הבלתו ובעד עמידתו על מקומם בחנם ובאו עתה לדין ותובע ראובן לשמעון כי ישלם לו בעד כל הימים שלא היה הכלי אצלו כמו שהתנה עמו דהיינו כפ"ע חמשים ר"כ לחודש וגם בעד הובלת הכלי הנ"ל לביתו כי כן התנה עמו שהוא יעמידנו לו וכ"ת דן בזה שהדין עם ראובן ועכ"פ מחויב לשלם לו בעד אלו הימים שלא היה לראובן ולא לשמעון שימוש בהכלי כפי שראובן משלם לאנשי הבאהן דהיינו כפ"ע שלשים ושמנה ר"כ לחודש ויצאו עליו עוררים בפסק זה ודרש מאתי חוו"ד. והנה כ"ת כתב שחייב שמעון לשלם בעד כל הימים שלא היה הכלי אצל ראובן אף שגם שמעון לא נשתמש בה כי לקחוהו אצלו אנשי הבאהן ולא ידעו אנה דמכ"מ שמעון הוא שוכר וכ"ז שלא החזיר הכלי לראובן הוא כש"ש וחייב בגניבה ואבידה ומכ"ש הכא דהוי פשיעה שהעמיד הכלי על מקום הבאהן ונאבדה משם ואע"ג דאין דין שומרים בגוי מכ"מ הכא הדבר נוגע לישראל המשכיר ובאם יגנוב הכלי הוא מחויב לשלם להבאהן א"כ גם שמעון מחויב לשלם לו והנה בזה יש לדון דהא כשם דאימעט נכסי גוי מדין שומרים מקרא דרעהו ה"כ אימעוט נכסי הקדש ובשבועות מ"ב אמרינן דר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן כשבעים עליהם שבועת השומרים יעו"ש וכ"ה בב"מ נ"ח והיינו משום דסובר דבר הגיל"מ כמ"ד ואנן לא סבירא לן בהא כר"ש אלא דגם בקדשים שחייב באחריותן ל"ש דין שומרים א"כ ה"ה בנכסי גוי אף דהדבר נוגע לישראל אכן יש להוכיח דבנכסי גוי חייב השומר כל שהדבר נוגע לישראל מדין מפורש בחו"מ סי' ע"ב סעי' ח' דאיתא שם ראובן שאל משמעון סייף שהיו לו במשכון מעכו"ם ונאבד דמשלם לשמעון שויו ויעו"ש בש"ך דאף דהיה סייף יקר מכ"מ ראובן לא ידע ולא קיבל עליו נטירותא רק מסתם סייף ועכ"פ כסתם סייף חייב לשלם לו ואמאי הא הו"ל נכסי גוי ואע"ג דהיא במשכון ביד ישראל הא ישראל מגוי אינו קונה משכון ואמאי חייב השואל לשלם ומוכח דנכסי גוי שאני בזה מנכסי הקדש וכיון דהמשאיל היה ישראל אף שהחפץ של גוי שייך דין שומרים וראיתי בשער המשפט סי' צ"ו ס"ק א' שהוכיח שם מסי' ר"ץ דהא דבקטן ל"ש דין שומרים היינו כשהפקיד הוא אבל הב"ד שהפקידו חפץ של קטן אצל אחר או אפטרופוס שלו הפקיד נתחייב הנפקד בדין שמירה כמו לגדול והקשה מהא דגזבר המפקיד נכסי הקדש דל"ש שמירה כיון דהחפץ של הקדש ויעו"ש חילוקו ואינו מספיק רק לענין קטן אבל נכסי עכו"ם לפי חילוקו הוי כנכסי הקדש אבל מהא דסי' ע"ב מוכח דגם נכסי גוי אין אנו משגיחין על החפץ רק על המפקיד וכמו בנכסי קטן. אך בנ"ד אין נ"מ כלל בהא דודאי אם היה נאבד החפץ לגמרי היינו צריכין לדון מדין שמירה אבל הכא החפץ הוחזר רק שאנו דנין אם חייב שמעון לשלם לראובן בעד הימים שהיה הכלי בדרך באבידה ולכאורה הו"ל כמבטל כיסו של חבירו דפטור וכמו בהסגיר בית חבירו ולא הניחו לדור בתוכו דפטור אבל זה ליתא דהא מבואר בסי' ש"י סעי' ג' שאם השכיר בהמתו לב' ימים בכך וכך וגדל הנהר והוכרח להתעכב שם כמה ימים שאם השוכר היה יודע דרכו של נהר והמשכיר לא היה יודע מחויב לשלם לו בעד כל יום יעו"ש. וכבר תמה בנוב"י חו"מ סי' נ"ו הא אין דין שבת בבהמה וכמבטל כיסו של חבירו דמי ותירץ הנוב"י דשאני התם דנחית מעיקרא בתורת שכירות וכ"ז שלא החזיר לא כלתה שכירותו עדיין ומחויב לשלם כפי שכירותו הקדום יעו"ש ואף שבסי' כ"ז תירץ באופן אחר מכ"מ דבריו שבסי' נ"ו עיקר וכ"כ בפ"ת חו"מ סי' ש"י וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דשמעון פשע במה ששלחו להבאהן ולא העמידו במקום משומר וראובן הא לא ידע מזה הו"ל כרגיל הנהר להתגדל ושמעון לא ידע וראובן ידע דחייב שמעון לשלם שכירות בעד כל יום וה"נ בנ"ד ולפי"ז אין אנו צריכין כלל מדין שומרין בחפץ אינו ישראל דלאו מדין שמירה מיחייב רק מדין שכירות וגם גוי שהשכיר בהמתו לישראל חייב לשלם שכירותו. ועוד כראה דאפילו אם לשמעון שום ענין פשיעה בהעמדת הכלי הנ"ל שלקחוה אנשי הבאהן ואפילו לקחוה משמעון באונס ואח"כ הוחזר אפ"ה חייב לשלם שכירותו לראובן בעד כל יום ולמדנו ד"ז מהא דמבואר סי' ש"י סעי' א' בשוכר חמור מחבירו ונלקחה לעבודת המלך דרך הילוכה הרי המשכיר אומר הש"ל ומחויב השוכר לשלם לו השכירות משלם וע' בנה"מ שם שביאר הטעם משום דמזלו דשוכר גרם כיון שנלקחה דרך וסופה לחזור יעו"ש ובס"ק ג' בנה"מ כתב ח"ל ונראה דאין חילוק בין שכרו בקבולת או שכרו לימים ואף דמחמת זה נתערב צריך ליתן לו שכרו של כל יום כיון דמזלו דשוכר גרם דמי להא דסעי' ג' דצריך ליתן לו שכרו של כל יום יעו"ש וביאור דבריו דגם אם שכרו בקבולת למקום פלוני שהוא מהלך שני ימים ונלקחה לעבודת המלך צריך לשלם בעד כל יום כמו בסעי' ג' הנ"ל ואף דבסעי' ג' א"צ לשלם רק ברגיל הנהר להתגדל וידע השוכר ולא המשכיר והכא הרי באונס נלקחה מכ"מ כיון דנלקחה בדרך הילוכה דמזלי' דשוכר גרם חייב לשלם ודוקא בהא דסעי' ג' בעיכבו נהר דאי אפשר לומר דמזלי' דשוכר גרם דהא נתגדל הנהר ואין שום אדם יכול לעבור דרך הנהר בזה היא דאמרינן דאם שניהם לא ידעו פסידא דמשכיר משא"כ בנלקחה דרך הילוכה וסופה לחזור דהאונס נתהוה רק במלאכת השוכר בזה אמרינן דמזלו גרם ומחויב לשלם בעד כל הימים אף ששכרו רק לשני ימים והיא ממש נ"ד שנלקחה הכלי ע"י אנשי הבאהן דרך הליכתה במלאכת השוכר וסופה לחזור כי לא לקחוהו ע"ד גניבה כמובן ובכה"ג אפילו באונס גמור חייב לשלם בעד כל יום והא דשואל פטור מאונסין היינו על גוף הכלי כשנשברה וכדומה או נלקחה ואין סופה לחזור אבל הכא חייב מטעם שכירות בעד כל הימים ומה בכך דהיה להשוכר אונס ולא היה יכול לעבוד בהכלי וזה ברור:

ומ"ש כ"ת דיש לחייב השוכר מצד התנאי שהתנה עמו המשכיר שאם לא יעמיד לזמנו יתן לו ה' כסף לכל יום אבל בזה יש לומר דהוי אסמכתא כיון דגזום אף דבאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא חייב היינו משום דלא גזום וגם נראה הא דחייב באם אוביר היינו משום שבידו לעשות ובפשיעתו הוא אוביר אבל הכא אם נדון שנלקח באונס ל"ד לאם אוביר וכ"מ ברמ"א סי' ר"ז סעי' י"ג אבל גם אם נעשה בפשיעה בנ"ד הו"ל גזום ואף דהוא