מנחת פתים חושן משפט שב

ש"י אבל מנכסי גוי אף דאימעטו מדין שמירה מכ"מ בשולח יד קם ברשותו להתחייב באחריות ודלא כסמ"ע סי' צ"ה הנ"ל וצ"ע. ובדין באנק נאטין ע' תשו' ב"ש חו"מ סי' ל"ד כתב דהמוחזק יכול לומר קי"ל דדינם כשטרות יעו"ש ולא נהירא כי סוגיא דעלמא לחייב את השומר בנאטין וכ"כ בחתם סופר:

סי' ד"ש סעי' א' אבל תיקנו חכמים. ע' נה"מ ס"ק א' דבנשא דבר קל חייב ובזה א"ש האי דינא דסעי' ב' עכ"ד ונפלאיתי שבאמת זה דעת הראב"ד בהשגות פ"ג מה' שכירות דבהאי דסעי' ב' הפשיעה היא משום שקל לשנים אבל שיטת הרמב"ם דהפשיעה היא משום שכבד לאחד ואין לו לשאת אלא משוי שיכול לישא לבדו וכמ"ש הה"מ וסמ"ע ויפלא על כה"מ שלא הזכיר כלל מזה:

סי' ש"ו סעי' ב' שאין האומן קונה בש"כ ע' בש"ך דהוי סד"ד ומבואר בב"ק שם דאם הבעה"ב נותן הצמר והסימנים לכ"ע אין האומן קונה וכ' רשב"א שם דל"ד לעצים לעשות מהם שידה דלגבי צמר סימנים היא דעבדו לשבחא ואומן לא קני בהו ולא מידי אבל עצים כיון דל"צ לסימנים אלא לאומנותו של אומן אומנותו זה סימניו יעו"ש:

שם בהג"ה ואם מחמת המכה ע' בשט"מ ב"ק שם בשם ר"י ומאירי דה"ד בקבולת שמסולקים הבעלים לגמרי אבל בשכירי יום מוטל השמירה גם על בעל הבית ומשלם הפועל החצי יעו"ש ובשם הר"מ מסרקסט"א כתב שם דגם בזה הפועל משלם הכל וע' בב"ח לעיל סעי' א' שכתב דפועל העובד אצל בעה"ב אינו אפילו ש"ח וכ"כ המח"א הובא בפ"ת כאן ס"ק א' ומדברי השט"מ הנ"ל לא משמע כן דהא גם להר"י והמאירי עכ"פ מוטל השמירה גם על הפועל ואפשר דדוקא בכותל מחובר אבל כשנותן לו דבר מטלטל הכל מוטל על הפועל וכהש"ך לעיל ס"ק א':

סעי' ג' אם השבח יתר על ההוצאה ע' סמ"ע ס"ק ט' מ"ש מדרישה דגם בצבעו כעור מצינו לפעמים שהשבח יתר ממה שאמדו להיות בתחילה כגון שנתייקר וכ"מ בשט"מ שם אלא שפיקפק שם דאין לנו להשגיח ביוקרא דאח"כ רק יש לדון על שעת התנאי יעו"ש וע' בש"ך שמפרש הירושלמי דלא כתוס' והרא"ש רק דמנכה לו משכר טרחתו אבל שינכה לו מה שהיה ראוי להשביח ממה שהוציא האומן יציאות על הצמר זה לא נזכר בירושלמי יעו"ש וכן כתב בשט"מ שם בשם תוס' שאנץ:

סעי' ד' ונבילה בשכר חייבין לשלם ולכאורה נראה דבטבח קבוע במתא דהוי שמירה בבעלים פטור כמו אשה ששכרה כלים בשעת מלאכתה דפטורה מה"ט לשיטת ראב"ד וע' ב"מ אה"ע סי' פ' דכל מזיק בשוגג בגוונא דהוי ש"ב יוכל לומר קיל כהראב"ד אמנם זה ליתא דבטבחא דמתא אין הבעלים שאולים לו כלל וע' לקמן סי' שמ"ו ולא מיקרי שמירה בבעלים ושו"ר בשו"ת שו"מ מה"ג ח"ב סי' נ"ח דפוטר בטבח דמתא מטעם שמירה בבעלים יעו"ש כי דבריו תמוהים ומכ"מ נראה באם בעל הבהמה החזיק בה בשעת זביחה בכה"ג שפיר הו"ל בעלים עמו במלאכתו ופטור הטבח. וע' בשט"מ ב"ק צ"ט ד"ה יקדים לו שכ' דאף שהבטיח לו לטבח שכר באם לא הגביה ולא משך הבהמה פטור מלשלם אבל כשהקדים לו שכר שפיר משתעבד אף דלא משך דהא לאו לאוקמי' ברשותיו לנטורה קא בעי אלא למיעבד לי' עבידתא הוא דמשעבד נפשי' והו"ל כשכיר בעלמא דמשתעבד בדמיו יעו"ש. והנה מ"ש דבלא הגבהה ומשיכה אינו משתעבד כראה טעמו דסובר דדין הטבח כשומר ובעי משיכה אף לענין חיוב אונסין וגניבה ואבידה ולכך כששחט וקלקל בלי הגבהה ומשיכה פטור ומוכח מדברי שט"מ הנ"ל להיפוך מדברי נה"מ לעיל ס"ק א' דבשוכר הוי התחלת השימוש קנין ולקמן סי' ש"מ ס"ק ח' כתב דבשואל נמי התחייבותו היא מתחילת השימוש לכ"ע ומדברי רמ"ה מוכח דגם בזה בעינן משיכה או הגבהה וגם מוכח מדבריו דבשומר שכר אף בהקדים לו שכר ולא משך אינו חייב דדוקא הכא דשכרו למיעבד עבידתא משתעבד ולא בשומר בעלמא וג"ז דלא כנה"מ לעיל סי' רצ"א ס"ק י"ב וצ"ע בכ"ז לדינא כי דברי נה"מ בכ"ז מסתברים מאוד וגם במח"א ה' שומרים סי' ח' הוכיח מתשו' רשב"א דבהקדים שכר לשומר לכ"ע מחויב אף בלי משיכה יעו"ש. וע' בש"ג פ' הגוזל כתב וצ"ע בשוחט שקילקל ולא בסברתו כגון שאנסה הבהמה עצמה אנה ואנה כו' או האיש המסייע לו לשחוט קילקל האיך יפטור השוחט ואם יתחייב המסייע לו לשחוט ואם זה טוען אתה קילקלת בסיבתך ולא בסיבת המסייע והעוף וזה טוען בהיפוך או השוחט והמסייע טוען זה עם זה בכל אלו נראה דשייך בהו שבועה עכ"ל וע' רש"י ב"ק צ"ט ע"ב ד"ה דקעבד משמע להדיא דאף כשאנסה הבהמה עצמה חייב דהו"ל לאסוקי אדעתי' יעו"ש ובתשב"ץ ח"א סי' קי"ג כתב דבאנוס פטור אף שמקבל שכר יעו"ש:

סעי' ו' ומכ"מ הסברא הראשונה נראה עיקר ע' ש"ך סוס"ק י"ב במ"ש ותמוה הוא בעיני דכולא סוגיא מוכחא דאומן פטור טפי מהדיוט. ולכאורה כיון דלא מתחייב אלא בשכר וכיון שיתן לו שכר עליו הוא סומך ול"ב שיאמר לו מידי כמ"ש בנה"מ ס"ק י"א ונראה מדברי הש"ך דחולק על סברת נה"מ אבל יש לומר דסתימת דברי מהר"ם משמע דאומן חייב אף שאינו כדרכו ואיסור ואומן כזה חייב ג"כ בחנם וע"ז השיג הש"ך אבל באומן בשכר גם הש"ך מודה כנה"מ הנ"ל:

סי' ש"ז סעי' ג' פושע הוא ע' בנה"מ ובחדושים דאם נתרוממו הכותלים אחר הנחת החטין בעינן התראה בב"ד דוקא. ונראה דבידע בשעת הנחת החטים דסופו להתרועע וליפול א"צ התראה ע' סי' תי"ד:

סעי' ד' ואם השכיר לאחר ע' במח"א ה' שאלה סי' ו' דאם עבר והשכיר אין מוציאין מידו ובאם קיבל יותר ע' לקמן סי' שס"ג סעי' י' בהג"ה ומ"ש שם:

סעי' ה' תחזור לבעלים הראשונים. אעתיק פה תשו' להרב וכו' מו"ה שלום יוסף ני' אבד"ק לאקאטש ברוסיא. ע"ד הדו"ד שבא לפניו באחד שהבטיח את בית חבירו מאחריות שריפה ושילם המעות מכיסו ונשרף הבית למי מגיע התשלומין אם למי שהבטיח או למי שהבית שלו וכ"ת האריך בזה דדמי לדין המבואר סי' ש"ז במי ששכר פרה והשאילה לאחר דנחזור לבעלים הראשונים דהאיך הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. וכה ראיתי בתשו' מהרי"א הלוי ז"ל ח"ב סי' ע"ז שנשאל ג"כ בזה וכתב דלכאורה דמי לדין הנ"ל אמנם בסמ"ע שם כתב דאם השאילה היינו שעבר על ציוי חכמי' דאין השואל רשאי להשאיל וכונתו דדוקא בכה"ג אמרינן דא"א עושה סחורה בפרתו של חבירו אבל בעשה ברשות כגון שהמשכיר ציוה לו להשאיל מגיע דמי פרה להשוכר ואף שהש"ך כתב דמיירי כשנתן לו רשות להשאיל מכ"מ מדברי הנימו"י פ"ב דב"ק שהובא בס' שס"ג סעי' י' מבואר דבעשה ברשות שייך דמי פרה להשוכר יעו"ש דמבטיח בית חבירו הוי כעשה ברשות שאין מגיע הפסד מזה לבעה"ב ותליא בפלוגתת סמ"ע וש"ך. ולענ"ד מעולם לא עלה על דעת סמ"ע לומר דדוקא בעבר על ציוי חכמים הדין כן אלא דלרבותא כתב כן דהא בשנתנו לו הבעלים רשות להשאיל גם לרבנן דר"י צריך השואל לשלם לבעלים כמבואר בב"מ ל"ו ע"א א"ה לבעלים בעי שלומי אלא דפלוגתא דר"י ורבנן הוא בעבר והשאיל שלא מדעת בעלים דבזה לרבנן משלם שואל לשוכר ולר"י משלם לבעלים. והש"ך כתב דמיירי כשנתן לו רשות להשאיל כשירצה והיינו לדעתך דאמרינן בב"מ שם דגם בזה פליגי ר"י ורבנן וא"כ אין צורך לומר רבותא בעבר רק אפילו בלא עבר רק נתן לו רשות להשאיל מדעתו. ולדינא גם הסמ"ע מודה לזה דגם בכה"ג שאמר לו השאל מדעתך לדידן דקיי"ל כר' יוסי