מנחת פתים חושן משפט רצו

בהמה יעו"ש ותמהני דהא תוס' בסוכה כתבו באמת לתרץ דהיה שומרם מבהמה אף דהוי מאכל בהמה וצ"ע:

סעי' ט' כל שלשה ימים יכול לחזור בו ע' סמ"ע ס"ק י"ג ודעת ר"ן דדוקא לענין מעשר אבל בענין דל"ש מעשר לא תיקנו חזרה כלל וע' בקהי"ע סי' קי"ד שהאריך בזה:

סי' ער"ה סעי' א' כל נכסיו הפקר אבל נכסי אמו שפיר יורש כיון דהיה לידתו בקדושה דבאם בתר לידה אזלינן וכ"מ בתוס' כתובות י"א ד"ה מטבילין וע' ברש"ש שם:

סעי' ג' ע' נה"מ סוף ס"ק א' שכתב על המח"א תמוהין דבריו דמה יענה בקדה"ג שאין בו זכי' של כלום ואפ"ה מעל כשנתנו לחבירו כו' עכ"ל ותמהני עליו דבאמת דעת תוס' קדושין נ"ד דבקדה"ג ל"ש מעילה דשינוי רשות וכמ"ש בשעה"מ פ"ו ממעילה אבל ברש"י מעילה דף ח' ד"ה חטאת העוף מוכח דיש מעילה דש"ר גם בקדה"ג והארכתי בזה במ"א:

סעי' כ"א בהג"ה או שקנה ע"י פועלים ע' סמ"ע שאין דעת פועלים לקנות לו וכ"ה בטור בשם הרמ"ה ומשמע אף דהוא כיון לקנות ושלח פועלים כיון דהפועלים לא כיונו לקנות לא קנה ונפלאיתי על קצה"ח ס"ק ג' שכתב להיפוך ולא העיר מהנ"ל ומ"ש הקצה"ח ודברי השט"מ ב"מ י' ותוס' שם ע' בשט"מ ב"ק ע"ט ד"ה תיקנו משיכה בשומרין שכתב בשם הראב"ד באמת דגם גבי גניבה כיון דלא כיון השליח לזכות אינו מועיל כונת המשלח יעו"ש:

סעי' כ"ה העודר בנכסי הגר וכסבור שלו לא קנה מבואר דזה הוי זכי' בטעות כיון דסבר שהם שלו בלא"ה וע' בירושלמי פ"ד דשביעית דפירות שביעית אפילו נתנם לתוך כליו לא זכה דהוא סבר דאינהו דידי' ולאו אינהו דידי' וע' במח"א ה' קנין משיכה סי' ד' וצ"ע בהא דאמרינן בב"מ ס"ו בפירות דקל דאי שמיט לא מפקינן מיני' ומוכח בש"ס שם דמחילה בטעות הוי מחילה ואכתי קשה האיך זכה בהם הלוקח דהא כשם דלגבי מוכר הו"ל מחילה בטעות ודאי משום דסובר דנמכר כדין ללוקח ה"נ לגבי לוקח הוי זכי' בטעות דהא הוא סובר דאינון דידי' מאז שקנה אצל המוכר והו"ל זכי' בטעות כמו כאן בעודר בנכסי הגר וכסבור שלו ולומר דשם הו"ל דעת אחרת מקנה כהקצה"ח ס"ק ד' היא דוחק דהא כתב הקצה"ח לעיל סי' קמ"ב דמחילה בטעות דמועיל היא מטעם יאוש ולא מיקרי דעת אחרת מקנה. וגם לטעם הריב"ש בהא דתפס פירות דקל דמועיל משום דהוי מחילה בטעות בדין צ"ע דהא כאן מבואר דזכי' בטעות אינו מועיל אף שההטעאה היא רק במה שסבור שהוא שלו והיא כעין טעות בדין וירושלמי פ"ד דשביעית הנ"ל ודאי היא רק טעות בדין ואפ"ה אינו מועיל וע' בקצה"ח לעיל סי' י"ז ונראה ליישב עפי"ד ר"ת בתוס' ב"מ שם דמשום דניחא לי' למוכר ליקום בהימנותא לא הו"ל מחילה בטעות משום דאין לו לחזור בו יעו"ש וא"כ יש לומר נהי דהלוקח לא כיון לזכות דסבור שהוא שלו מקודם מכ"מ כיון דאנו אומדין דעת המוכר דניחא לי' דליקום בהימנותא הו"ל שפיר דעת אחרת מקנה וזוכה הלוקח אף דלא כיון לזכות. ובגוף דברי הקצה"ח דבגוי כיון דל"ש זכי' גם בדעת אחרת מקנה בעי כונה לזכות ע' בח"ס בחי' לע"א שהשיג עליו וע' ביא"פ או"ח סי' רמ"ו:

סי' רע"ו סעי' ו' בהג"ה דברים שאין בהם ממש ע' כה"מ ס"ק ד' ותמהני עלי' דהא בהגמ"ר סוף ב"ב שמשם מקור הדין כתב וז"ל ואיכא למישמע מיני' דאפילו יורש אינו יורש אויר בלא גוף דגרסינן גבי הלואתי לפלוני הואיל ויורש יורשה יעו"ש הרי דסובר דגם באויר הדין כן וכ"מ ב"ב ס"ג ורשב"ם שם וע' ב"י סי' רי"ד סעי' י"א:

סי' רע"ז סעי' ב' בכור שנולד כו' אעתיק פה מה שהשבתי להרב וכו' מו"ה משה מאיר גאלדמאן ני' ע"ד שאלתו בסומא שנולד לו בכור ואח"כ הוליד עוד בנים ומת הסומא אם נוטל הבכור פי שנים דאולי דמי לבכור שנולד לאחר מיתת אביו דאינו נוטל פ"ש כיון דליתא בהכרה וכן בנולד כשהוא גוסס כמ"ש רמ"א סי' רע"ז בשם הנימו"י וה"נ סומא ליתא בהכרה והאריך בזה בפלפול עצום. והנה גם בנולד כשהוא גוסס שסתם רמ"א דאינו נוטל פ"ש אינו דין מוסכם דמדברי תוס' ב"ב קמ"ב לא משמע כן דהא הקשו שם דלמ"ל קרא דיכיר דבכור שנולד לאחר מיתת האב אינו נוטל פ"ש תיפוק לי' מקרא דילדו לו ונדחקו בזה ואם איתא כשיטת הנימו"י הא איצטריך קרא לאביו גוסס דילדו לו קרינן בי' וליתא בהכרה ובאמת שהנימו"י בשם ראב"ד ותוס' מתרצים בזה קושי' הנ"ל אבל מתוס' דידן דלא תירצו כן מוכח דלא ס"ל הכי. אמנם גם לשיטת נימו"י יש לחלק בין גוסס לסומא דסומא אפשר להכיר בטב"ע דקלא כמו שהעיר בזה גם מעכ"ת ומ"ש בשם יש"ש חולין דטב"ע דקלא אינו מועיל אין הס' ת"י והנה בקצה"ח סי' פ"א ס"ק י"ג החליט דטב"ע דקלא לא מהני רק לענין איסור ולא לענין ממון וד"נ והביא ראי' מסנהדרין ס"ז וברש"י שם דמסית מטמינין לו עדים שיראו אותו וישמעו קולו ופירש"י דבקלא לחוד לא סגי דיכול לומר לאו אנא הואי יעו"ש. אבל כיון דעכ"פ לענין איסור מהני כדמוכח בחולין שם דסומא מותר באשתו משום טב"ע דקלא שפיר יש לומר דמיקרי הכרה לענין בכור דאע"ג דהו"ל ממון הא מכ"מ חזינן דקיל טובא דאביו לבדו נאמן אף דהוא רק עד אחד ובממון בעינן שנים א"כ יתכן דגם הכרה דקלא הוי הכרה. אולם בחת"ס חו"מ סי' ב' כתב דטב"ע דקלא לא מהני לא לענין איסור ולא לענין ממון והא דסומא מותר באשתו היינו בטב"ע דקלא ומישמוש יעו"ש. והנה בח"ס שם הביא ראי' בשם ח"א דטב"ע דקלא מועיל גם לגבי ממון מחו"מ סי' ל"ה סעי' י"ב דסומא לא יעיד אע"פ שמכיר הקול כו' ומשמע דאם אינו סומא יכול להעיד על טב"ע דקלא ולחייב ממון יעו"ש ולענ"ד יש לומר דאף דבאדם בריא אין טב"ע דקלא מועיל ומה"ט במסית הצריכו שהעדים יראו אותו אבל סומא שאני דידוע בטבע דמי שהוא סומא לעומת שנגרע מראות עיני' הוא מרויח בשאר חושיו שהם חזקים ביותר וע' בח"ס עה"ת פ' בא עה"כ ולכל בנ"י היה אור במושבותם. ולכך שפיר קאמר דסומא אף שמכיר בקול והוא יש לו טב"ע דקלא בבירור אפ"ה לא יעיד דגזיה"כ היא דכתיב והוא ראה ואדם אחר פשיטא דלא יעיד על טב"ע דקלא דמי שאינו סומא אין לו טביעת הקול כל כך אמנם הח"ס שם נשען ע"ד רמב"ן עה"ת פ' תולדות שכתב שלכך לא פחד יעקב שיכירנו יצחק בקול דיש ב"א שיכולים לשנות הקול יעו"ש הרי אף דיצחק היה סומא ואפ"ה לא הכיר כל כך בקול ומכ"מ נראה דמדברי רמב"ן אין ראי' דאף דנמצא לפעמים אנשים שיכולים לשנות הקול מכ"מ הכרה הוי ועכ"פ בצירוף טב"ע דמישמוש מועיל א"כ אם סומא שפיר איתא בהכרה ועוד איכא הכירא לסומא בריחא וטעמא כדאמרינן בכתובות ס"א סומא מנא ידעה בריחא וטעמא ובזה פירשתי הא דכתיב וירח את ריח בגדיו ויברכהו ופירש"י שנכנס עמו ריח מג"ע וקשה לאיזה צורך היה נס זה ולהנ"ל כראה דיצחק עדיין היה מסופק אם יעקב הוא או עשו ע"כ אמר גשה נא ושקה לי בני כדי שיכיר בריחא וטעמא וע"כ עשה הקב"ה נס שהבגדים הריחו ריח מג"ע וריח זה הפיג ריח וטעם של גוף יעקב ע"כ לא הכיר שהוא יעקב ויברכהו וא"ש. ובגוף ראי' הקצה"ח הנ"ל דטב"ע דקלא אינו מועיל לד"נ מסנהדרין ס"ז כה ראיתי שגם בתשו' עבוה"ג סי' ק"י העיר בזה וכתב לחלק דשם שאני דלמא יכחיש יעו"ש. ותמהני הא דמשמע מדבריו דאם אינו מכחיש הורגין אותו על טב"ע דקלא והא כיון שיכול להכחיש גם אם יודה אינו נהרג דאין אדם נהרג עפ"י עצמו והנה בעבוה"ג שם העלה דטב"ע דקלא מועיל