מנחת פתים חושן משפט רצה

בעינן גר תושב דוקא רק כיון שמקיים ז' מצות ב"נ וע' בנחל אשכול ה' ע"א סי' מ"ז וגדולה מזו מצאתי בס' החיכוך מ"ע ר"ל דביומו תתן שכרו ולא תלין פעולת שכיר קאי כמי לענין ב"כ ויעו"ש במנ"ח דחף דבגמ' אמרו גר תושב סובר החינוך דלאו דוקא רק בכל ב"נ הדין כך כשאינו עובד ע"א יעו"ש ומכ"ש באומות שאנו דרים ביניהם המאמינים בהשי"ת ותורה מן השמים שאנו מחייבים גם עפ"י הדין להחזיר להם אבידה ומכ"ש שאסור להטעותן כמ"ש בבאה"ג ובשט"מ ב"ק קי"ג בשם המאירי:

סי' רס"ז סעי' ד' עד שיתן סימנים מובהקים. אפילו אם הכריז סתם מציאה מצאתי ובא אחד ואמר חפץ זה אבדתי כיון שלא אמר סימניה לא יחזור כמבואר בב"מ כ"ו אליבא דר"י וגם לדידן דקיי"ל כרב נחמן מכ"מ בזה גם ר"נ מודה וכן פסק בש"ע הרב ה' אבידה סעי' כ"א וכ"מ בהגהות רעק"א למשניות ב"מ פ"ב אות כ"א יעו"ש:

סי' רס"ח סעי' ב' קונה לו שלא מדעתו ואם בעל החצר ישן אי קכה ע' מח"א ה' קנין חצר סי' ט"ו:

שם בהג"ה אלא ביודע במציאה ע' במרדכי שם שהביא ראי' לזה מב"ק פ' שור שנגח כל היכא דליתא לדידי' דהוא לא מצי זכי חצירו נמי לא זכי וצ"ע דשם באמת לא קיי"ל כן וכמ"ש הש"ך ס"ק ג' אלא בדליתא למשכון בחצר וכד"א שם והלכתא וברש"י שם וע' נה"מ תמה ג"כ על שיטה זו שהובא בהג"ה וכתב דהעיקר תלוי רק בדבר ההוה למצוא אותו:

שם בהג"ה וי"א דזכה בעל החצר ע' נה"מ שכתב דמיירי שהיה פסיקת דמים ולענ"ד המעיין במרדכי יראה דדעת הסוברים דדמי למציאה היא אפילו בלא פסקו הדמים יעו"ש:

סי' רס"ט סעי' ו' ע' סמ"ע ס"ק ט' ובנה"מ הגיה בסמ"ע זצ"ל קודם שהגביה וע' בפרישה שמשמע כן וע' בסמ"ע ס"ק י' דאפילו אם כיון בלבו לזכות בשביל המשלחו לא מהני ומשמע מדבריו דוקא כיון בלבו אינו מועיל אבל אם אמר בפירוש שזוכה תיכף עבור מי ששלחו ואמר לו תנה לי זכה המשלח תיכף וכ"נ בנה"מ ס"ק ו' ובב"ח כתב דאפילו בכה"ג לא זכה כיון שאמר לו תנה לי וצ"ע וע' בט"ז:

סי' ע"ר סעי' א' אינה יוצאה בדיינים ע' תשו' רדב"ז ח"א סי' תקי"ז האריך דכל דבר דהיא גזל מדבריהם אין מוציאין בדיינים כמו אבק רבית והביא דברי הגהמ"ר שרמז עליו הש"ך והשיג עליו ויעו"ש דאם מצא אבידה למ"ד סימנים דרבנן אין מוציאין בדיינים מן המוצא יעו"ש והדברים נפלאים דלדבריו בכל קנינים דרבנן כגון אג"ק וכדומה אין ב"ד מוציאין וד"ז נסתר מכ"ד בש"ס ופוסקים:

סעי' ב' וה"ה אם הרויחו בסחורה ע' תשו' ר"ח או"ז סי' קנ"ב דקנס שגובין אם חזר בו אחד מהשידוך אם הבן שזכה בהקנס סמוך על שלחן אביו אעפ"כ כיון דמחמת בושת היא שייך הקנס לבן ולא לאב כ"כ הרב ר"ש בר ברוך והר"ח סיים שד"ז צ"ע בעיני וע' בזה בסמ"ע לקמן סי' רפ"ו ס"ק ג' בשם תשו' מהרי"ו וע' תשו' נוב"י חחו"מ סי' ד' שהאריך שם לענין סד"ד בקנס אם מועיל תפיסת האב יעו"ש שלא העיר מהנ"ל דאם הקנס שייך לאב פשיטא דמועיל תפיסתו:

שום יתום הסמוך ע' ט"ז דבן שפסק לו אביו מזונות בדרך חיוב מציאתו לעצמו ובאמת שד"ז מבואר באו"ח סי' שס"ו בהג"ה סעי' ו':

סי' רע"ב סעי' א' מצוה לפרוק. ובדין אדם הנושא משאוי אם חייב לפרוק ולטעון עמו ע' תשו' רשב"א ח"א סי' רנ"ו דהיא מצוה דאורייתא כמו בבהמה ורדב"ז ח"ג סי' תשכ"ח חולק עליו הובא בס' עין זוכר מערכת ב' אות ג' וע' בשט"מ ב"ק נ"ד ע"ב כתב דמצות פריקה וטעונה ל"ש באדם מה"ת אלא מדרבנן יעו"ש וע' לקמן בסמ"ע ס"ק י"ג דכתב דלא גרע צער דאדם מצער דבע"ח יעו"ש וזה דלא כרדב"ז הנ"ל וחו"י סי' קצ"א שכתבו דדין צער בע"ח ל"ש באדם:

סי' רע"ג סעי' ב' הרי הוא כמו נדר הב"י כתב המקור לזה מנדרים ז' ובקצה"ח השיג עליו ומצאתי במאירי לנדרים ז' כתב שמשם למד הרמב"ם ד"ז והוא השיג עליו וכהקצה"ח וע' בירושלמי פסחים פ' מקום שנהגו ה"ט מפני שקדם הבקר נדרו להקדישו ויעו"ש בפ"מ הרי דקרא להפקר בלשון נדר ומזה סעד קצת לרמב"ם ובמ"א כתבתי בזה ואין להאריך פה:

סעי' ג' נכסי אלו הפקר לכל כ"ה לשון הרמב"ם ולשון הטור נכסי אלו יהיו הפקר ואולי בכונה שינה הטור הלשון דנכסי אלו הפקר הוי כגט זה בטל דאינו מועיל כמבואר בטוש"ע אה"ע סי' קמ"א ורמב"ם לשיטתו דסובר דגם בגט דוקא בטל לשון עבר אינו מועיל אבל בטל בצירי מועיל ולכך גם הפקר מועיל וע' תוס' גיטין ל"ב ד"ה מ"ש הקשו דהאיך מדמה גט להקדש הא ככר זה הקדש מועיל יעו"ש ולענ"ד יש לומר דודאי כיון דככר זה הקדש מועיל כיון דיש יד להקדש אנו גומרין את דבריו כאלו אמר ככר זה הקדש יהא דבודאי מועיל גם בגט כשאמר בטול יהא ובגט כשאמר בטל לבד אינו מועיל דל"ש יד לענין ביטול הגט משא"כ גבי הקדש דיש יד לגמור דבריו באופן המועיל והא דפשיט שם הרי הוא חרס מהרי הוא הקדש דשם ע"כ מצד עצמו מהני לשון זה בהקדש ולא מטעם יד להוסיף עלי' יהיו דהאיך שייך לשון הרי הוא הקדש יהיו וכיון דמצד עצמו מועיל וע"כ דלשון להבא היא א"כ גם בגט מועיל א"ש ולפי"ז באם אמר נכסי אלו הפקר יש לומר דאינו מועיל ול"ד להקדש דהקדש שאני דיש יד להקדש והוי כאילו גמר דבריו יהיו אבל בהפקר הא אבעיא לן אם יש יד ולא איפשטא כדלקמן סעי' ח' ולכך כתב הטור יהיו אבל צ"ע דלקמן סעי' ח' כתב הטור ככר זה הפקר וכתב דהשני ספק והא גם הראשון ספק דאם אין יד גם הראשון לא הוי הפקר ואולי מיירי שאמר הפקר יהא ולא נחית הטור לדקדק שם כיון שכבר כתב הטור כאן בהפקר לשון יהיו וע' בנדרים מ"ד תהא שדה זו מופקרת משמע ככ"ל דבעינן לשון להבא בהפקר ובש"ע לקמן סעי' י' העתיק הגמ' הנ"ל שדה זו מופקרת ושוב מצאתי במג"א או"ח סי' ת"ס ס"ק ב' כתב דצ"ל יהא הפקר ובח"י שם כתב דגם הפקר לבד מועיל כמו בהקדש ולענ"ד ל"ד להקדש וכמ"ש וצ"ע:

סעי' ה' עד שיפקיר לכל ובהפקיר לישראל ולא לגוי היא פלוגתא דר"י ורשב"ל בירשלמי פ"ו דפיאה ובנוב"י אה"ע סי' נ"ט כתב דהלכה כרשב"ל דבעינן הפקר גם לעכו"ם אבל בט"א בר"ה ט"ו כתב דהלכה כר"י דהוי הפקר ועמ"ש בזה במ"פ יו"ד סי' ש"כ ובהפקיר לגדולים ולא לקטנים נראה דאינו הפקר אף דאין קטן יכול לזכות בהפקר לא גרע מהפקר לאדם ולא לבהמה דאינו הפקר אף דל"ש זכי' בבהמה ועוד דקטן עדיף דהא אתי לכלל זכי' וע' בגיטין פ"ג דחוץ מקטן הוי שיור מה"ט ומשם יש ללמוד ג"כ בהפקיר חוץ מהעתידים להולד דלא הוי הפקר יעו"ש בגיטין ובגוף הדין דהפקר לאדם ולא לבהמה דלא הוי הפקר דומיא דשמיטה שהיה הפקר גם לבהמה כדאיתא בירושלמי צע"ק בתוס' סוכה ל"ט ד"ה בד"א שכתבו דשומרי ספוחין היינו מבהמה חיה ועוף ולא מאדם יעו"ש דהא שביעית צריך להיות הפקר גם לבהמה וע' רמב"ן עה"ת פ' בהר עה"כ ולבהמתך ולחיה כתב ומצאתי לשון רש"י שכתב במס' פסחים וזה ביעורם שמפקירם במקום דריסת רגלי אדם ובהמה אולי חשב הרב שיהיו צריך להפקירם גם לחיה ובהמה לקיים בהם ואכלו אביוני עמך ולבהמתך ולחיה והפליג עכ"ל וע' בפנים יפות עה"ת פ' בהר דמאכל אדם בשביעית אינו הפקר לבהמה והא דהקשו תוס' משומרי ספוחים היינו לעומר דהיא שעורים והו"ל מאכל