מנחת פתים חושן משפט רצד

אם הוא עני. ע' תשו' צ"צ סי' פ"ט דאם המוצא אינו עני אע"פ שאינו עשיר ובעל אבידה עשיר אפ"ה כופין להחזיר וכן אם המוצא עני אלא שבעל אבידה אינו עשיר ג"כ כופין להחזיר יעו"ש:

סי' ר"ס סעי' ד' זכו בהם שניהם ע' בנה"מ ס"ק ט' שכתב דכמו בחרש ופקח שהגביהו מתוך שלא קנה פקח כו' וה"נ מתוך שחצירו אינו קונה לזה ה"נ לא קנה לזה יעו"ש ודבריו נפלאים דהא מבואר בסי' רפ"ט דחרש ופקח שהגביהו מציאה זכו עכ"פ במה שבידם וחצירו לא גרע מידו ע' נה"מ סי' רס"ח ס"ק ב' ודו"ק:

שם וי"א דאבידה מדעת הוי הפקר ע' בנה"מ שהעיר מב"ק כ"ו בזרק כלי דלא הוי הפקר ונפלאיתי שכבר הרגיש בזה הרא"ש שם וכתב דזורק כלי הוי הפקר רק דמיירי שאחר זרקו וע' במח"א ה' זכי' מהפקר סי' ו' שהאריך דבזורק מחמת כעסו לכ"ע לא הוי הפקר יעו"ש ובעיקר הדין דאבידה מדעת שהקשה הב"ח הא בעינן שיפקיר בפירוש כדלקמן סי' רע"ג היה נראה דעכ"פ הוי כדבר שאין הבעלים מקפידין דיכול אחר ליטלו כדלקמן סי' שנ"ט וביאר באב"מ סי' כ"ח ס"ק כ"ח דלאו מטעם הפקר היא אלא מטעם מתנה יעו"ש. וא"כ גם באבידה מדעת כל זמן שלא זכה בו אדם לא יצא מנשות הבעלים וכדברי האב"מ הנ"ל בדבר שאין הבעלים מקפידין וזה נראה בכונת תוס' ב"מ י"ב ד"ה ויצא שכ' דל"ג ואפקרי' אלא לעולם היא שלו עד שזכה בו אחר יעו"ש ודבריהם סתומים דאם לא אפקרי' א"כ האיך יוכל אחר לזכות בו ולהנ"ל א"ש דכיון דזרק ארנקי הו"ל כאבידה מדעת ודבר שאינו מקפיד דיכול מי שירצה לזכות בו ואעפ"כ כ"ז שלא זכה בו אחר לא יצא מרשות הבעלים ודו"ק:

סי' רס"ב סעי' ד' בהג"ה ודוקא ששוה שתי פרוטו' ע' בנה"מ ס"ק ב' מ"ש ואף שהאובד ידע אין לומר שיזכה המוצא בחלק שליש דיש לומר שמא האובד מחל חלקו לאחרים עכ"ד ומוכח דאם לא מחל זכה המוצא בחלק שליש מטעם יאוש אבל בשט"מ ב"מ כו' הביא מתוס' שאנץ בשם ר"ת דבכה"ג שהשותפין אחרים לא ידעו והוי לגבי דידהו יאוש שלא מדעת לכך גם השותף שידע שאבד ונתייאש אינו מועיל והמוצאו צריך להחזירו כולו דאין יאוש מועיל לשליש החפץ יעו"ש ונראה מדבריו דלאו דוקא שליש דה"ה בחצי חפץ או יותר אין יאוש מועיל וע' תוס' ב"ק כ' ד"ה אפקורי משמע דמועיל יאוש לחצי חפץ וכן הוכיח הג' ר"מ אונערבינך בהגהותיו לטורי אבן חגיגה דהפקר מועיל לחצי חפץ ובנדון דידן עדיף יותר דבהפקר בכה"ג כשיש לשנים חפץ וא' מפקיר חלקו ודאי מועיל והכא ביאוש לר"ת אף בכה"ג אינו מועיל והיא חידוש דין ונ"מ טובא לדינא באחד שהיה לו חפץ עם שותפים ואבד א' מן השותפים ונתייאש ממנו והאחרים לא ידעו כלל שאבדו ומצאו אחר דלר"ת מחויב המוצא להחזיר כל החפץ שאין היאוש מועיל גם בחלק השותף שידע ונתייאש כיון דלא פשטה היאוש בכל החפץ:

סעי' ה' מצא דבר שנתייאשו ע' נה"מ ס"ק ג' דלכ"ע לא נפיק יאוש מרשות בעלים עד דאתי ליד זוכה יעו"ש ותמהני בזה ע"ד רמב"ן בלקוטיו לפסחים לא' שכתב שם בחנות של עכו"ם ומלאי של עכו"ם ופועלים ישראלים נכנסים לשם דחמץ הנמצא לאחר הפסח אסור דשמא מיד פועלים ישראל נפל קודם הפסח ואין בעל החנות זוכה בו וכיון שאין בעל החנות זוכה בו כ"ז שלא זכה בו אדם ברשות הבעלים הראשונים עומד למ"ד בנדרים דהפקר כמתנה עד דאתי לרשות מקבל לא יצא מנותן ואפילו למאן דלית לי' הכי הכא גזרינן יעו"ש והא הכא יודין גמור אסור דהא לא הפקירו ישראל בפירוש רק נפל ממנו ומייאש ויאוש לכ"ע לא נפיק מרשות בעל האבידה עד דאתי ליד מקבל ונראה מזה דרמב"ן סובר דלמ"ד הפקר יוצא מרשותו תיכף ה"ה יאוש דלא כנה"מ ועדיין צ"ע בדברי רמב"ן דהאיך שייך גזירה בזה לאסור לאחה"פ מטעם הערמה הא דמי לגר שמת דחמצו לאחה"פ שרי כיון דממילא נפיק מרשותו:

שם שיש זמן רב שנאבד. אבל במצא דבר שאינו מוכח ממנו שנאבד זמן רב אף שידענו שזה יותר מיב"ח נאבד לא הוי יאוש בסתמא ע' תוס' ב"מ כ"ד ד"ה לבתר ובמהר"ם שיף שם:

סעי' י"ד או בתוך העפר ע' בשט"מ ב"מ כ"ו בשם ריטב"א דדוקא בתלתא אבל בארעא דעלמא דלאו תלתא כל היכא דמהדר בתרא לא מייאש יעו"ש ואולי בעפר תלוש ותיחוח מודה ריטב"א דדמי לתלתא:

סעי' כ"א בהג"ה אבל בלא"ה אינו חייב להכריז ומכ"מ אם הראו לת"ח והכירו בטב"ע נראה דצריך להחזיר עכ"פ מטעם לפנים משוה"ד דהא הת"ח נאמן שהוא חפץ שלו אלא שכבר נתייאש ממנו והא גם לאחר יאוש צריך להחזיר דבר שיש בו סימן לפנים משוה"ד וה"ה לת"ח בטב"ע אף שאין בו סימן:

סי' רס"ד סעי' ד' בהג"ה דזה נהנה וזה אינו חסר. ע' תשו' מהר"ב ב"ב החדשות סי' שמ"ה כתב דבענין זה ל"ש כלל כופין על מדת סדום דאל"כ כל אחד יאמר שאינו צריך ומתוך כך ידחה הדבר ויבואו לידי סכנה והיא להיפוך מדברי רמ"א ויעו"ש עוד דאפילו צווח שלא יתנו ממון בעודו ולא יפדוהו אין שומעין לו ופודין אותו וגובין ממנו בע"כ ויעו"ש עוד כמה דינים בזה:

סעי' ז' אין לו אלא שכרו הראוי לו ע' מהרי"ט ח"א סי' כ"ג שכתב בהא דאמרינן ב"ב קמ"ב דאומר המבשרני במה נפטר אמה של אשתי אם זכר יטול מנה כו' דמועיל חיוב זה אף בלא קנין כמו בכל שליחות ושכירות פועל דמהני בדיבור בעלמא יעו"ש וצ"ע דהא אין לו אלא שכרו ומדוע יטול מנה גם צ"ע לפימ"ש הרא"ש הובא לעיל סו"ס קכ"ט דבהבטיח לו שכר בעד ערבות אינו כלום כיון דאין דרך ליתן שכר ע"ז יעו"ש בקצה"ח וה"נ אין דרך ליתן שכר בעד בשורה ובפוסקים נשמט לגמרי האי דינא דהמבשרני דב"ב הנ"ל וצ"ע טובא ושו"מ בתשו' מהרא"ל צינץ חו"מ חתו"מ סי' ל"ח שהעיר על מהרי"ט הנ"ל מהא דטול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו יעו"ש ושו"מ בתשו' חוט המשולש הנספח לתשב"ץ ח"ג סי' כ' הביא מתוס' ב"ב קמ"ב דמבשרני נקנה בדיבור בעלמא דדרך היא להרבות שכר בעד זה יעו"ש ולי צ"ע טובא דבזמנינו אין דרך כלל ליתן שכר בעד בשורה ובעיקר הדין שהחליט בש"ע דאין לו אלא שכרו אפילו במידי דלאו מצוה המרדכי פ' הגוזל פליג ע"ז וסובר דדוקא במידי דמצוה וכ"מ בריטב"א יבמות ק"ו ובשט"מ ב"ק קט"ו בשם הרמ"ה ולכאורה נראה דאם תפס יכול לומר קי"ל כהפוסקים הנ"ל:

שם ואם היה צייד ע' בקצה"ח ס"ק ב' שהוכיח מהרא"ש דאפילו כשאינו נפסד רק מעט צריך לשלם לו כל מה שהבטיח לו. ובאמת כבר הרגיש בדו"פ מדברי הרא"ש ויישבם לפי דעתו ובמרדכי ב"ק פ' הגוזל סי' קע"ח מבואר כהסמ"ע דבעינן שיפסידנו כמה שפסק לו וכ"מ מדברי המאירי הובא בשט"מ ב"ק קט"ו וכן מדברי הר"מ מסרקסט"א והרמ"ה שם מבואר כהסמ"ע וכ"מ בתשו' מהר"ם ב"ב החדשות סי' ש"ח. ומי שהבטיח לא' שכר בעד השתדלות והשתדלן תובע ההוצאה לבד הקצבה ע' תשו' חו"י סי' קנ"ד כתב דא"צ ליתן לו הוצאה מדלא התנה ול"א בזה הדמים מודיעים יעו"ש ובתה"ד סי' שכ"ג כראה דתלוי במנהג המקום ואפילו כשהמנהג ליתן הוצאה אם קצב לו סך רב אמרינן בזה הדמים מודיעין וע' קצה"ח סי' שי"ב:

סי' רס"ו סעי' א' אבידת העכו"ם מותרת ע' בס"ח סי' שנ"ח וז"ל נכרי הזריז בשבע מצות שנצטוו ב"כ הזהר מטעותן שטעותן אסור והשיב לו אבידה כו' יעו"ש. ונראה שלמדו מהא דאמרינן בכ"ד דגר תושב אתה מצווה להחיותו ומכ"ש דצריך להחזיר אבידו ואף דאין גר תושב נוהג רק בזמן שהיובל נוהג מכ"מ לענין זה לא