מנחת פתים חושן משפט רצג

ר"ת לפי שיטתו אבל לפי שיטת רש"י דקיי"ל כותי' בשודא תו א"צ כלל לסברת ר"ת ואין אנו משגיחין בפסידא כלל ודברי הש"ך צ"ע ועכ"פ זה פשוט דבאחד קרוב או ת"ח לכ"ע אין היורשים יכולין לדחותו דהא אומדנא דמוכח היא שלזה נתכוין וא"צ לשודא וכ"מ בנוב"י חו"מ מ"ת סי' מ"ח ובגוף סברת ריטב"א שבש"ך דמקבל מתנה אין יכולין לדחותו והש"ך השיג עליו לענ"ד יש להוכיח מתוס' ב"ב פ"א ד"ה אלא בתירוצם הא' שם דסברי כהריטב"א ודו"ק:

סי' רנ"ו סעי' א' ע' ש"ך ס"ק א' בשם תוס' דלא קפדינן אמקבל רק על נותן וע' בשיורי שט"מ שם בשם ראב"ד מבואר להיפוך דהכל תלוי במקבל אם בר ירושה היא ומה"ט ישראל שנתן מתנת ש"מ לגר שאין לו בנים כיון דליתא המקבל בירושה אינו זוכה במתנת ש"מ יעו"ש אמנם ראי' תוס' ב"ב מהא דמועיל מתנת ש"מ לעבד לכאורה ראי' מכרעת היא אבל יש לומר דראב"ד סובר כתוס' נזיר ס"ב דעבד שיש לו בנים הם יורשים אותו דלא כתוס' ב"ב הנ"ל א"כ עבד שיש לו בנים בר ירושה הוא וע' בקהי"ע בתוד"ר אות רי"ג וע' בש"ך לעיל סי' ר"י בשם רמב"ן דאף דעובר אינו יורש מכ"מ כשנותן לו במתנת ש"מ זכה תה עולה לשיטת רי"ף בהאי דגר ליתא במתנת ש"מ וכן לתוס' דתלוי בנותן אבל לראב"ד דתלוי במקבל ממילא בעובר כיון דאינו יורש אינו זוכה במתנת ש"מ ודו"ק:

שם בהג"ה ואם שנים מוחזקין חולקים ע' נה"מ ס"ק ב' ודבריו תמוהים דהא כשיש להגר יתומים א"כ איתא במתנת ש"מ ובש"ך ס"ק א' וע"כ דמיירי דאין להגר יורשים ולק"מ. אבל אכתי צ"ע דהא מלקד"ה ל"ש אלא בהושלש מתחלה לשם כך א"כ הוא מוחזק ויכול לומר שכיון לזכות לעצמו ואולי מיירי בגוונא שכבר הוציאו מת"י ובא אחר והחזיק לשם קנין ולא לקחו לעצמו דעכשיו שניהם אינן מוחזקין דהיינו אותו שציוה ליתן לו והמחזיק ויחלוקו ובנדון תה"ד דמיירי בקרקע אפשר דל"ש כלל מלקד"ה להסוברים דבעינן הושלש מתחילה לשם כך דל"ש בקרקע הושלש וע' בזה בקצה"ח סי' רנ"ב:

סעי' ב' זכה הבן ע' קצה"ח שהקשה דהא לא כיון לשם קנין ואפשר דכיון דמתנת ש"מ דרבנן אמרינן דכיון לשם זכי' כדי שיזכה מה"ת ויהיו כנכסיו ממש וא"כ גם לה כיון לזכות ונהי דכונתו לזכות היה מכח מתנת ש"מ דמי למקדש בזיקת יבמין דמקודשת כדאי' ביבמות כיוון דמ"מ כיון לזכות והנני מוסיף בפשיטות דהרא"ש מיירי שהחזיק בנכסים ועתה אינם ת"י א"כ ממ"נ אם לא כיון לשם קני' א"כ אינם שלו כלל וע"כ הוא טוען שכיון לזכות א"כ גם לה כיון לזכות ומה שכיון לזכות בתורת מתנת ש"מ מועיל לו וגם להיתומה כיון דמכ"מ כיון לזכות ודו"ק:

סעי' ב' אבל שכ"מ שציוה לתת לעכו"ם מתנה וכו' ע' מנ"ל פ"ט מזכי' שהקשה על ד"ז מב"ב קל"ז ומודה רשב"ג שאם נתנן במתנת ש"מ לא עשה כלום מ"ט מתנת ש"מ אינו קונה אלא לאח"מ וכבר קדמו אחריך יעו"ש ולמה לי' לטעמא דמתנת ש"מ אינו קונה אלא לאח"מ תיפוק לי' דלכתחלה הא אסור ליתן ועבירה היא. ולענ"ד נראה דודאי אם היה באפשרי ליתן מתנת ש"מ שיקנה לאחר מיתה גם מדין תורה בקנין או בשטר ממילא גם אם נתן בדיבור בעלמא שהיא רק מתקנת חכמים מועיל אף שהיא עבירה כיון שהיה יכול ליתן מתנה זו גם בלעדי תקנת חכמים אכן למאי דקיי"ל מתנת ש"מ אינו קונה רק לאח"מ אי אפשר כלל ליתן מתנה כזו עפ"י הדין כלל דהא אין קנין לאחר מיתה אף אם נתן במתנה בקנין מהיום אם לא יחזור בו עד לאחר מותו דדמי למתנת ש"מ ומועיל מה"ת כדלקמן סעי' ט' ג"כ ל"ד לגמרי דהא שם לאחר מותו הוא קונה למפרע ומתנת ש"מ שהתקינו חז"ל הקנין היא לאח"מ ולא למפרע כמ"ש הב"י סי' ר"נ ונה"מ שם ולכך הוכרח בגמרא לומר דמתנת ש"מ אינו קונה אלא לאח"מ דאם מתנת ש"מ היתה קונה עם גמר מיתה תו היה באפשרי ליתן מתנה כזו בקנין שתועיל עפ"י דין שיתן נכסיו בשטר וקנין ויכתוב שיקנה המקבל עם גמר מיתת הנותן דמהני כדמוכח בב"ב שם בהא דהר"ז גיטך עם מתי יעו"ש והוכרח לומר דמתנת ש"מ היא לאחר מיתה ולא עם גמר מיתה וכיון דנחית לזה נקיט הטעם הפשוט דהא אחריך היא עם גמר מיתה] וכבר קדמו אחריך אבל באמת לבתר דאסיק דמתנת ש"מ היא לאח"מ תו ליתא למתנה כזו מדין תורה כלל וממילא דבמקום עבירה לא תיקנו חכמים וא"ש:

סעי' ד' כופין את היורשים מ' סמ"ע ס"ק ח' מה שמחלק דבפדיון אמרינן דכבר קיבל הדמים דמוקמינן לי' בחזקת כשרות משא"כ בציוה לתת מתנה לעכו"ם וצ"ע דנימא דמכירו היה ומותר ליתן לו מתנה כדלעיל סי' רמ"ט וע' יו"ד סי' קנ"א ובט"ז ס"ק ח' שם:

סי' רנ"ז סעי' ז' בעודו בריא ע' מרדכי ב"מ סוף פ"ק כתב בשם המהר"ם דאף הבריא שאמר ינתן לפלוני כך וכך אם ימות זה יקרא מצוה מחמת מיתה וע' תשו' מהר"ל סי' ע"ה הביא דברי המרדכי הנ"ל להלכה ורמי לה מירמי מדברי המהר"ם שהובא במרדכי פ' מי שמת דמשמע דבבריא אינו מועיל כלום ומתרץ דבפ' מי שמת מיירי באמר תנו לפלוני דשויא שליח ליתן ובכה"ג בבריא אינו מועיל אבל באומר יטול פלוני או ינתן לפלוני גם בבריא מועיל וא"צ קנין יעו"ש ומדברי הש"ע כאן מוכח איפכא וחידוש שלא נזכרו דברי המרדכי ומהרי"ל ושו"ר בד"מ כאן הביא המרדכי הנ"ל ויישבו באופן אחר ודברי מהרי"ל לא הזכיר:

סי' רנ"ט סעי' א' ע' נה"מ ס"ק א' הביא דברי רמב"ן במלחמות דמוכח מדבריו דאם נאבד לו חפץ בביתו אע"ג דמייאש לא נפיק מרשותו דבדבר המונח ברשותו ל"ש יאוש וכ"כ להדיא בנימו"י ב"מ כ"ט ע"ב בדפי אלפסי קטן וע' חולין קל"ט באווזין ותרנגולין של בה"ב שמרדו דל"ש יאוש דכל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא והיא כעין סברת רמב"ן וע' רש"י ב"ק ס"ו ע"ב ד"ה דגזל קרבן ואולם התוס' ב"מ כ"ו ד"ה ליזל ע"כ חולקים על רמב"ן הנ"ל דהא כתבו דאין הבעה"ב מתייאש מה שמפסיד בביתו כסבור שימצאנו היום או מחר כיון שאין נכרים דרים עמו בבית יעו"ש הרי דאי מתייאש מועיל היאוש ומ"ש נה"מ דשם הו"ל חצר שאינה משתמרת כיון דיש שם ג' זולתו דבריו תמוהים דהא תוס' מיירי באין נכרים עמו בבית וע' נה"מ לקמן סי' ר"ס ס"ק ז' ובמח"א ה' קנין חצר וע' בש"ע הרב ה' מציאה סעי' י"א סתם כתוס' הנ"ל דמועיל יאוש. ומשמע מהמח"א שם דבדבר שאין דרכו כלל להמצא כגון שאבד מעות גם בביתו כשמייאש הוי יאוש אף לרמב"ן רק שמצדד שם דמעות דרכו להמצא יעו"ש וזה ליתא דמעות אין דרכו להמצא כמ"ש הרב בש"ע אך מדברי רמב"ן וביותר מדברי הנימו"י בההוא גברא דאשכח כופרי במעצרתא שכ' דאין יאוש מועיל בדבר שברשותו וכ"כ רשב"א הובא בשט"מ ב"מ כ"ו משמע דאפילו בדבר שאין חצירו קונה לו ל"מ יאוש דאל"כ פשיטא דהא חצירו קונה לו ומפשטות דברי הנימו"י נראה דאף בחצר שאינה משכחת אין יאוש מועיל דעכ"פ ברשותו היא דאל"כ היה יכול לומר דמעצרתא חצר שאינה משתמרת וכ"כ מדברי הגמ' חולין קל"ט ועכ"פ גם אם נימא דחצר שאינה משתמרת הוי כאבידה דמועיל יאוש גם לרמב"ן ונימו"י אבל בחצר המשתמרת ואבד דבר שאין דרכו להמצא אף דאין חצר זוכה אבל יאוש אינו מועיל לרמב"ן ונימו"י ורשב"א הנ"ל דבחצר המשתמרת ודרכו להמצא לא היה להם לנימו"י ורשב"א לומר דאין יאוש מועיל בדבר שברשותו רק דחצירו זוכה לו וע"כ דמיירי בגוונא שאין חצירו זוכה לו אך כיון שמונח ברשותו לא נפיק ביאוש וצ"ע לדינא בכ"ז:

סעי' ה'