מנחת פתים חושן משפט רפו

לא תבע חייב בדיני שמים כיון דלא פטר אותו לגמרי וא"כ לא הוי מחילה וחייב ליתן לו הכל ויכול לתובעו יעו"ש ויש לחלק בין לשון לא אתבעך ללשון אין לי עליך תביעה שבמהרי"ט הנ"ל וע' לקמן סו"ס רמ"ח חידוש דין בענין מחילה ובאומר כתבו ותנו לפלוני שובר הוי מחילה תיכף ובאומר כתבו ותנו לידי לא הוי מחילה עד שימסור ללוה ע' לעיל סי' פ"א ונה"מ סי' ל"ט בחדושים ס"ק כ"ח והנה בהג"ה כאן איתא דבחפץ בעין ל"ש מחילה וע' בעטר"ח בחדושיו לקידושין סוגיא דקידשה בגזל כתב דבגזל מחבירו מטבע אף שהמטבע בעין מועיל לשון מחילה כיון דכל מטבע חד היא ויכול להחזיר לו מטבע אחרת הוי כמו חוב דמועיל מחילה:

סעי' ה' אעתיק מה שהשבתי לש"ב החריף מו"ה דוד וויינשטאק ני' ע"ד קושיתו בחו"מ סי' רמ"א סעי' ה' דפסק המחבר דהנותן לחבירו מתנה סתם ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מכוין למתנה שיעשה בה כל חפצו אינה מתנה זולת כשפירש להדיא שע"מ כן הוא נותן שזה סותר להא דמבואר באו"ח סי' תרנ"ח דבנתן אתרוג ביו"ט סתם הו"ל כנותן ע"מ להחזיר דאומדנא דמוכח היא שלא ישאר ריקם מן המצוה והיא תמי' לכאורה והנלע"ד בזה דהן אמת דהאי דינא דסי' רמ"א ע"כ מיירי כשמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו באומדנא דמוכח דאל"כ הו"ל דברים שבלב והוי מתנה גמורה לכל דבר כדמוכח במקור הדין שהוא מהרא"ש פי"נ וראייתו דבכה"ג לאו מתנה היא מדרצה שמאי לדמות מעשה דיב"ע למעשה דבת חורין יעו"ש ובאמת הא הדר בי' שמאי לגבי יונתן והסכים דמתנה גמורה היא לכל דבר וע"כ צ"ל דטעמא דהדר בו שמאי משום דלא היה ג"ד מהנותן בשעת נתינה ואחריו שע"ד כן נתן שלא יתן לבנו והו"ל דברים שבלב ואינו כלום וכמ"ש רשב"ם ב"ב קל"ד שם ד"ה ה"ג אבל היכא דאיכא מחשבה ניכרת מתוך מעשיו דלהכי מכוין לאו מתנה היא לכ"ע והיינו דהוסיף הטור סי' רמ"א בדברי הרא"ש וניכר מחשבתו מתוך מעשיו שלא נזכר ברא"ש כלל אלא משום שהדבר מוכרח בשיטתו דהא יליף לה מעובדא דיב"ע ושם קיי"ל דהוי מתנה גמורה אלא דשם הטעם משום דלא הוי ג"ד מהנותן בשעת נתינה ולאחריו והיכא שניכר מחשבתו מתוך מעשיו לאו מתנה כלל מיהו נראה דה"ד כשאנו רואין ג"ד מהנותן אבל אין האומדנא ניכרת לכל גם להמקבל כי המקבל לא שת לבו לזה וסבר שנתן לו מתנה גמורה ומיירי כגון שלבתר הנתינה גלי הנותן דעתו וכדומה ואנו אומרים הוכיח סופו על תחילתו שלכך כיון מעיקרא וע' לשון הדו"פ על טור סי' רמ"א משמע דבהכי מיירי ועכ"פ המקבל בשעת קבלתו כיון למתנה גמורה ע"כ לא הוי מתנה כלל כיון דדעת הנותן והמקבל לא היה שוה ומה"ט בהתנה בפירוש הוי מתנה גמורה דכיון דהתנה בפירוש א"כ ידע המקבל מזה ונתרצה ומה"ט כמי במתנה עמ"ל באתרוג ביו"ט כיון דאומדנא דמוכח לכל היא דהא הנותן לא גילה דעתו כלל שהיא ע"מ להחזיר רק שמאליו הדבר ידוע דסתמא הנותן אתרוג ביו"ט כונתו ע"מ להחזיר ואומדנא זו הא גלוי גם למקבל וא"כ הו"ל כמתנה בפירוש דמודה הרא"ש דבכה"ג הוי מתנה למה שהתנה ואין טעם כלל לחלק בין אומדנא כזו הגלוי למקבל בבירור ובין התנה בפירוש. וסעד לחילוק זה מהא דאמרינן בבכורות כ"ב ר"ח הוי רגיל דשקיל ומהדר חזייא להאי גברא דאזיל וקאתי קמי' א"ל לא גמרת ויהבת מידעם הילכך אין בנו פדוי ופירש"י שם אפילו לא יחזור והקשו תוס' שם מ"ש ממתנה עמ"ל ותירצו דר"ת לא רצה לזכות רק במתנה גמורה כיון דאסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הקרנות יעו"ש הרי דבכה"ג דדעת הנותן היה בתנאי ודעת המקבל למתנה גמורה בטלה לגמרי וע' ברא"ש שם שהקשה כיון דמתנה עמ"ל מכ"ש זה שלא התנה בפירוש ותירץ דר"ח לא רצה במתנה עמ"ל כתוס' הנ"ל יעו"ש ואם איתא דיש חילוק בין התנה בפירוש ואומדנא דמוכח כפשטות דברי הרא"ש פי"נ וה"מ סי' רמ"א א"כ לישני בפשיטות דמתנה בפירוש עמ"ל מועיל אבל הכא דלא התנה בפירוש רק אומדנא אינו מועיל וע"כ דההבדל בין התנה בפירוש לאומדנא דמוכח היא רק מה"ט שהמקבל לא כיון לזה רק למתנה גמורה כי האומדנא לא היה גלוי למקבל בשעת המתנה והיינו באמת הא דמתרץ הרא"ש בבכורות דלא חפץ ר"ח בע"מ להחזיר ואע"ג דשם לא היה ניחא לי' במתנה עמ"ל משום דאסור לעשות כן אבל בשאר מתנה דליכא איסורא משמע דבכל גווני ניחא לי' לזכות בחפץ הנותן יש לומר דשם כיון דר"ח בלא"ה היה רגיל דשקיל ומהדר א"כ מהיכי תיתי נימא דלא ניחא לי' בע"מ להחזיר ע"כ הוצרכו לומר משום דאסור לעשות כן אבל בשאר מתנה גם בלאו איסורא אמרינן דהמקבל כיון לשם מתנה גמורה כי בהכי ניחא לי' ודעת הנותן לא היה כן ע"כ אין המתנה כלום. ועפ"י הנ"ל דהיכא דהאומדנא ניכרת גם למקבל בשעת מתנה ואדעתא דהכי קיבל הוי מתנה כמו בהתנה בפירוש יש ליישב הא דאמרינן ב"ב קל"ג במעשה דיונתן שהחזיר לבניו שליש ובא עליו שמאי במקלו ותרמילו ומפרש בגמרא שם דרצה לדמות זה למעשה דבת חורין יעו"ש ויש לדקדק א"כ למה המתין שמאי עד שהחזיר לבניו שליש הא לפי סברתו המתנה בטילה מעיקרא אף אם לא יחזיר לבניו ולמה לא אמר תיכף שהמתנה בטילה וע' ברשב"ם שם ודבריו צ"ע ולהנ"ל ניחא דמקודם חשב שמאי דאומדנא דמוכח היא שנתן לו מתנה באופן שלא יתן לבניו וסבור היה שמאי שאומדנא זו היה גלוי ג"כ ליונתן דמסתמא ידע מזה ששונא את בניו ומשו"ה נתן לו ואדעתא דהכי קיבל יונתן המתנה ושפיר הו"ל מתנה גמורה כפי חפץ הנותן כמו בהתנה בפירוש אבל כיון שהחזיר לבניו שליש א"כ איגלאי מלתא שיונתן לא ירד לסוף דעת הנותן שכונתו היה שלא יהנו בניו וסובר היה שנתן לו מתנה גמורה לכל דבר א"כ המתנה בטילה לגמרי ויונתן השיב לו דל"ד למעשה דבת חורין כי כאן לא גילה הנותן דעתו כלל וכמ"ש רשב"ם שם ומה שאמר לו כשם שאינו יכול להוציא מה שמכר והקדיש כן לא יוכל להוציא מה שהחזיר לבכיו עיין בשט"מ ע"ז פירוש נכון. אך בעיקר דברי הרא"ש דבהתנה בפירוש מועיל יש לעיין דהא במעשה דבת חורין גם באומר לו ואינן לפניך אלא כדי שיבוא אבא ויאכל עמנו בסעודה דהוי תנאי מפורש ואפ"ה אינו מועיל כמבואר בנדרים מ"ח. ונראה דשם שאני דלא נתן לו לשום דבר וסעודתו מוכחת עליו דהוי הערמה בעלמא וע' נדרים מ"ח משום דסעודתו מוכחת עליו ובפירוש הרא"ש שם והרא"ש פי"נ שכתב דבהתנה בפירוש מועיל היינו כגון שנתן לו עכ"פ לשום דבר כגון מתנה עמ"ל וקני ע"מ להקנות אבל מעשה דב"ח גופא הערמה בעלמא וע' ברא"ש שם פי"נ שהביא הירושלמי דמעשה דב"ח הערמה הוי ואפשר דמה"ט הביא הירושלמי דמשוה שם גם בהתנה בפירוש אינו מועיל:

ועפ"י הנ"ל בביאור דברי הרא"ש שהובא בש"ע כאן דמיירי שהמקבל לא ידע נגד הנותן וכיון למתנה גמורה נחה שקטה דעתי מה שהביא המחבר דברי הרא"ש לפסק הלכה דלכאורה תמוה דהא הוכחת הרא"ש היא מהא דב"ב קל"ג דסבר שמאי לבטל המתנה משום שהיה בדעת הנותן שלא יתן לבניו הרי דשיור לד"א ולא התנה בפירוש מבטל המתנה דכ"ז לפירוש רשב"ם שם אבל לפירוש תוס' ב"ב שם ד"ה בא עלי' דלפירושם מיירי שהדיר אה בנו וסבר שמאי דאינו מתנה דדעת הנותן לא היה לשם מתנה רק כדי שיהנו בניו יעו"ש וע' רמב"ן ב"ב שם ובהלכותיו לנדרים. סו"פ השותפין שכתב שפירוש זה עיקר וא"כ אין ראי' כלל לדינו של הרא"ש דשם הא דבעי שמאי לבטל המתנה משום דסבר היה דכונת הנותן היא רק שיהנו