מנחת פתים חושן משפט רפב

בשט"מ שם בשם הראב"ד כתב הטעם דכלי המרתף אינם נמכרים משום דאינם מיוחדים לתשמיש המרתף בלבד ועושין בהם גם מלאכה אחרת יעו"ש ולפי"ז המיוחדים לתשמיש מרתף בלבד אף דהוי מטלטלין מזדבני עמו וכן משמע בש"ע סעי' ה' וע' סעי' ב':

סי' ר"כ סעי' ח' בכדי שאין הדעת טועה ע' בסמ"ע בשם הטור דאפילו אם עדיין לא נתן ללוקח כל הדמים וע' מח"א ה' אונאה סי' י"ג בזה:

סי' רכ"ב סעי' א' ע' ש"ך ס"ק ב' ובקצה"ח ס"ק ג' ונה"מ דליכא שבועה כלל כשאין החפץ שוה יותר דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה והכא מיירי כשהחפץ שוה יותר יעו"ש וצ"ע במי שקנה חפץ בכסף והמוכר אומר שאחר זה מכר החפץ לאחר בקנין גמור שכתב רמב"ן במלחמות ריש ב"מ דזכה השני כיון דהמוכר מודה שמכרו לו במכירה גמורה אלא שהמוכר צריך לקבל מי שפרע נגד לוקח ראשון והובאו הדברים בקצרה בנה"מ ס"ק א' דלכאורה בסתם מקח שאין החפץ שוה יותר לא שייך מי שפרע דהא השני כבר זכה בחפץ עפ"י הודאת המוכר ועתה למה יחייבו למוכר מי שפרע לו יהיה שמכרו לראשון מכר גמור ואח"כ מכרו לשני ואין השני לפנינו ואי אפשר להוציאו ממנו דודאי אין לו על המוכר כלום דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וסתימת דברי רמב"ן הנ"ל ורש"י קידושין ע"ג שהובא בש"ך משמע דגם בסתם מקח שאינו שוה יותר צריך המוכר לקבל מי שפרע ונראה דלענין מי שפרע שכן היה תקנת חז"ל שאם חזר בו מקבל מי שפרע וכיון שבאמירתו שמכר לשני חוזר בו ממקח הראשון אע"ג דעתה כבר אי אפשר למיהדר דכבר זכה נתחייב מי שפרע על החזרה משא"כ במכר מכר גמור ואח"כ מכרו לאחר בגוונא שאי אפשר ליקחו מיד השני אין כאן דין חזרה רק תורת גזלן עליו ומשלם כשעת הגזילה והיא חידוש שלפעמים מכירה למי שפרע מטיל חומר על המוכר יותר ממכר גמור וצ"ע לדינא בזה:

סי' רכ"ה סעי' א' ונוטל כל הדמים שנתן ע' סמ"ע ס"ק ב' ואכתי משכחת לה בהוקר המקח דצריך ליתן לו כפי ששוה עכשיו הן בטרפו בע"ח הן בנמצא גזולה כמבואר סי' ס"ו סעי' ל"ה וע' לעיל בש"ך סי' ר"ט ס"ק ט' במוכר דבר בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו ונראה דגם שם אף שא"צ להעמיד לו המקח צריך לשלם לו שיוי החפץ כפי ששוה עכשיו מדין אחריות וכמו בסי' ס"ו הנ"ל לענין שט"ח וצ"ע:

סי' רכ"ו סעי' ה' הר"ז יכול לחזור בו. ומבואר להדיא בגמרא דהאי דינא היא גם בקנה בפירוש שלא באחריות ותמהני על הב"ח שמדקדק בלשון הטור דמיירי דוקא בקנה באחריות אבל שלא באחריות אינו יכול לחזור בו ושוב הביא מר' ירוחם שבכל גווני יכול לחזור בו שהרי הדבר מבואר בגמרא. והא דיכול לחזור בו משמע מכל הפוסקים דה"ד ביצאו עליו עסוקין דהוי כעין מקח טעות אבל בהוזלה פשיטא דאינו יכול לחזור בו אף שלא דייש אמיצרי אבל בב"ח כתב בשם ר"י ורוב המפרשים דבכל גווני יכול לחזור בו כשהוזל או בקנה שלא באחריות וחפץ שהמוכר יעשה לו אחריות יעו"ש והדבר לפלא בעיני וראה זה מצאתי בב"י בשם ר"י בקנה קרקע בק"ס ולא נתן הדמים ונפל הבית דיש מחלוקת בין הפוסקים אם יכול לחזור בו יעו"ש ומשמע דוקא בנפל דמפסיד כל המקח והו"ל כמו יצאו עליו עסוקים וגם בזה יש חולקים דל"ד דיצאו עליו עסוקים היא כענין מקח טעות דאיגלאי מלתא למפרע דמכר לו דבר שאין שוה לקנותו משא"כ בנפל אח"כ ועכ"פ בלא נפל שיוכל לחזור בו מחמת זולא היא לפלא מאוד ואין ספ ור"י עמדי והאי דינא דנפל הבית גם לי"א דיכול לחזור בו נראה דהיינו דוקא בקרקע אבל במטלטלי לא כדמוכח לעיל סי' רכ"ד סעי' א' אבל יש לומר דשם כבר משך בעל החמור את הפרה והו"ל כנתן דמים דגם בקרקע לא יוכל לחזור בו אמנם לשיטת רמב"ם דהאי דינא דיצאו עליו עסוקין היא אף בנתן דמים אם נימא דנפל הבית דינו כמו יצאו עליו עסוקין תו מוכרח לומר מהאי דסי' רכ"ד דמטלטלין לא דמי בזה לקרקע או דנפל שאני דמסתמא היה רעוע מקודם ועתה נתגלה וזה דמי ליצאו עליו עסוקין וצ"ע:

סי' רכ"ז סעי' ו' יש להסתפק אם מותר להינות את חבירו פחות משתות ובחינוך מ"ע של"ז כתב דשרי וכ"מ בס' חסידים סי' תקל"ב:

סעי' ז' בהג"ה היה יודע הלוקח כו' שנתאנה ע' בסמ"ע דה"ה בביטול מקח דינא הכי וצ"ע דיש לחלק דדוקא באונאה דשרי למיעבד הכי כמ"ש תוס' ב"מ נ"ב ד"ה אמר דהמוכר מותר להונות שתות ע"מ להחזיר א"כ ה"ה לוקח למוכר וכיון דשרי למיעבד הכי אנן אמרינן דלא מחל רק כונתו היה לתובעו אח"כ אבל בכדי ביטול מקח אמרינן דודאי מחל דאין לומר דהיה בדעתו לבטל המקח אח"כ דהא איסורא היא לקנות ע"מ לבטל המקח אח"כ כתוס' ב"מ הנ"ל וע' בט"ז:

סעי' ט' אבל אם נשתנה השער עיין בנה"מ בשם מהרי"ט וכן מבואר בדו"ע ומדברי הדו"פ מוכח דדוקא בשהה זמן ארוך והלוקח טוען דמסתמא כבר איתמחי לו זבינא כזבינתי' רק משום שינוי השער רוצה לחזור בכה"ג היא דאין יכול לחזור אבל בזמן קצר דאפשר דלא איתרמי לי' כזבינתא אף בנשתנה השער חוזר וכ"כ בתשו' השיב משה סי' ק"ב בדעת המהרי"ט ויעו"ש דבלוקח דחוזר עד כדי שיראה ל"ש האי דינא כלל ואף בנשתנה השער חוזר:

שם וכן אם מכר מפני דוחקו. ויש לעיין באם הלוקח דחוק לקנות סחורה זו אם ל"ש אונאה כמו במוכר וע' בקצה"ח ס"ק א' בשם ריטב"א ובתשו' ח"ס או"ח סי' ק"ח וע' בירושלמי פ"ד דב"מ ה"מ דקאמר שם על דהוית דחוק לי יהבי אשתה דינרין והיינו שהיה דחוק להסחורה ולכך נתן יותר דינר ואפ"ה דן בזה דין אונאה וע' לעיל סי' ר"ה דמחלק בין אנסוהו למכור דהוי מכירה ואנסוהו לקנות אינו מועיל:

שם יותר מכדי שהדעת טועה תמוה. לכאורה דהא בדבר שאין הדעת טועה בלא"ה ל"ש אונאה כדלעיל סי' ר"כ ולמה לי לטעמא דמוכר מחמת דחקו ונראה דהא טעמא דלא הוי אונאה בדבר שאין הדעת טועה משום דמתנה יהיב לי' אבל במוכר מחמת דחקו ולא היה לו עצה אחרת ל"ש לומר כ"כ מתנה יהיב לי' דהא הוא נותן בע"כ ולא ברצון נפשו וקי"ל דמכ"מ ל"ש אונאה מה"ט גופא דמחמת דחקו גמר ומקנה אף שאינו מוחל ברצון נפשו וע' תוס' ע"א ע"א בד"ה רב אשי במוכר ראש בהמה לגוי לפטור מבכורה אף בפרוטה חדא סגי ואין לחוש לביטול מקח דלפטור מבכורה גמר ומקנה והקשה במח"א ה' אונאה סי' י"ג תיפוק לי' דהו"ל דבר שאין הדעת טועה יעו"ש שנדחק ולהנ"ל נכון דשם ל"ש מחילה כיון דמוכרח למכור בפרוטה שהגוי אינו רוצה לקנותו רק בכך ואפ"ה ל"ש דין ביטול מקח דלפטור מבכורה גמר ומקנה כמו הכא במוכר מפני דחקו וזה ברור:

סעי' כ' אפילו מחט בשריון ע' במח"א ה' אונאה סי' י"ב הקשה דהו"ל דבר שאין הדעת טועה ול"ש דין אונאה וע' בשו"ת בי"ש יו"ד ח"ב סי' ר' ר"א שהעיר ג"כ בזה ולא הביא דברי המח"א:

שם אין לו אונאה ע' בפ"ת ונ"צ הביא מדברי הג' יעב"ץ במ"ע דנראה דבשמו מקודם יש להן אונאה וכן מפורש באורך בשאילות יעב"ץ ח"ב סי' קס"א:

סעי' כ"ג בעה"ב המוכר ע' בשט"מ ב"מ נ"א בשם הרמ"ך דד"ז היא דוקא בבעה"ב שאינו עשוי למכור כליו כל כך יעו"ש:

שם ואינה את הלוקח מלשון זה משמע דדוקא אם הלוקח נתאנה אבל אם המוכר נתאנה יש דין אונאה דלא כהרמ"ה שהובא בטור אבל בשט"מ ב"מ נ"א בשם הר"י מיגש מבואר כהרמ"ה ויעו"ש טעמו ונסתלק בזה תמיהת