מנחת פתים חושן משפט רעז

תוס' כתובות ע"ה ונפלאיתי שלא שם זכר להם ומה שהוסיף לומר דלא הוי תנאי כלל היא כדברי האב"מ סי' ל"ח ועכ"פ מוכח מירושלמי גופא דבתנאי דלשעבר לא איכפת לן אם יכול לקיימו ויש עוד להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בנזיר ל"ב היו מהלכין בדרך ואמר א' הריני נזיר שזה פלוני ואחד אמר הריני נזיר שאין זה פלוני כו' שאין אחד מהם נזיר שכולכם נזירים ב"ה אומרים אינו נזיר אלא מי שנתקיימו דבריו יעו"ש בגמרא ומוכח דמי שאמר הריני נזיר שכולכם נזירים אינו נזיר דהא ע"כ כולם לאו נזירים הם וזה בין לפירוש רש"י בין לפירוש תוס' שם וע' בזה במנ"ל פ"ב מנזירות ואמאי הא מי שאמר הריני נזיר שכולכם נזירים הוי תנאי שאי אפשר להיות כלל דע"כ או זה נזיר או זה נזיר ושניהם כאחד אי אפשר שיהיו נזירים וא"כ הו"ל תנאי שאי אפשר לקיימו דתנאי בטל ונזירות קיים דהא מתנאי זה גם בנזירות בעינן כמ"ש הפנ"י הנ"ל בשם רמב"ן וע' שט"מ כתובות נ"ו דמתנה עמ"ש בתורה דתנאי בטל בנזירות היא משום דהוי תנאי שאי אפשר לקיימו וע"כ דבתנאי דלשעבר ל"ב תנאי שאפשר לקיימו ודלא כהאב"מ הנ"ל וכן משמע נמי מלישנא דגמרא בכ"ד כל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו אינו אלא כמפליגה בדברים ולישנא דבסופו לכאורה מיותר והו"ל לומר סתם כל תנאי שאי אפשר לקיימו וע"כ דאתי לאפוקי תנאי דלשעבר דאף שאי אפשר לקיימו הוי תנאי. ובזה יש ליישב הסוגיא בב"מ צ"ד אמר רנב"י מתניתין נמי דייקא דקתני כל שאפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו תנאו קיים הא אי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו בתחילתו תנאו בטל יעו"ש וביארו בתוס' שם דמגופא דמשנה לא מוכחא מידי דיש לומר דהא דכל שאפשר לקיימו בסופו היא נתינת טעם על מתנה עמ"ש בתורה דתנאו בטל משום דאי אפשר לקיימו בסופו אבל תנאי אחר שאי אפשר לקיימו מצד אחר ולא מצד משפטי התורה באמת תנאו קיים ע"כ מדייק מלישנא יתירא דתיבת כל לרבוי אתא כל תנאי שאי אפשר לקיימו יעו"ש והיא דוחק ולהנ"ל יש לומר דדייק מדקתני כל תנאי שאפשר לו לקיימו בסופו והשתא אי אמרת דהאי תנא סובר כר"י בן תימא דכל תנאי שאי אפשר לו לקיימו בסופו מאיזה צד שיהיה בטל ע"כ הוסיף לומר בסופו להורות לן דדוקא בתנאי דלהבא הדין כן אבל בתנאי דלשעבר אף שהיא דבר שאי אפשר להיות הוי תנאי אבל אם היא רק נתינת טעם על מתנה עמ"ש בתורה משום דאי אפשר לקיימו א"כ בסופו מיותר דהא מתנה עמ"ש לא שייך כלל רק על להבא ודוק:

סעי' ד' וי"א דבמתנה דברים שבלב הוי דברים. ע' בהג"א ב"ב דף ק"מ שהביא ד"ז בשם ריב"ם יעו"ש באריכות וכ"ה שיטה זו היא ג"כ דעת תוס' רי"ד קדושין מ"ט וע' תשו' תפ"צ אה"ע סי' ק' בזה ובביאורי הגר"א לאה"ע סי' כ"ז ס"ק כ' יעו"ש:

סעי' ט' תהא שלי מעכשיו ואם מת אם בכח היורשים לפרוע וליקח השדה בחזרה נסתפק בשו"ת ר"ח או"ז סי' רמ"ב יעו"ש וע' לקמן סי' רמ"א סעי' ז' ובפ"ת שם:

סעי' י"א הנותן ערבון ע' קצה"ח ס"ק ד' שהעתיק דברי הב"י אבל הכא לא הימניה שהרי נתן משכון וע' בדו"פ שמשיג על זה וע' בנה"מ ס"ק ח' שמיישב קושי' הגאון מו"ה עוזר וככל דבריו כתב בדו"פ:

סעי' י"ב עד יום פלוני ונראה דהמתנה ליום פלוני קיום התנאי היא דוקא ביום ולא לאחר שקיעת כנראה בתענית כ' במעשה דנקדימון בן גוריון עם האדון יעו"ש וצ"ע:

סעי' י"ג בהגה ולכן כל שנים שהמרו זה עם זה קנו אם קנו מידו ע' ט"ז יו"ד סי' רל"ב ס"ק י"ב כתב דאם המרו זא"ז שזה אומר כן הדבר וזה אומר כן פטור דלבו אונסו יעו"ש וצע"ק מכאן וע' בס' יד שאול שם:

סעי' י"ד אם בא בתוך הזמן. ע' תשו' ר"ח או"ז סי' רכ"ג בראובן שאמר לשמעון אם לא אקנה לך קרקע שלי קודם חנוכה יהיו ספר זה קנוי לך מעכשיו יכול להקנות לו הקרקע גם לאחר חנוכה דקביעות הזמן לאו בדוקא היא ול"ד למי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו שאם לא ישלם ליום פלוני ועבר היום שלר"י יתן השליש השטר ללוה דשם בלא"ה מחויב לפרוע לו וע"כ התנאי היה ליום פלוני בדוקא וכן ל"ד להא דאם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים דלעיל סעי' ט' דהתם נתכוין לקנות קרקע אבל הכא לא נתכוין לקנות הספרים רק שיהא בטוח שיקנה לו קרקע יעו"ש וצ"ע טובא כי משמעות הפוסקים אינו כן:

סי' ר"ה סעי' א' מקח שנעשה באיסור אעתיק פה מה שהשבתי להרה"ג מו"ה שמעי' ני' אבד"ק פרעמישלאן ע"ד דו"ד שבאו לפניו בא' שמכר ס"ת שכתבו לעצמו ועתה טוען כי היא מקח טעות שלא ידע שיש איסור בדבר למכור ס"ת. והנה גם בידע המוכר שיש איסור בדבר יש לדון דהמכירה בטלה משום כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ ומשמע דגם באיסור דרבנן הדין כן כמו שהביאו הפוסקים מכתובות פ"א השתא דאמר רחמנא לא ליזבון אי עבר וזבין ל"מ אבל בט"ז או"ח סי' תקכ"ד נראה דבכל איסור דרבנן המקח קיים ושם שאני דאינו איסור כלל רק תקנתא שלא יבוא להפקיע כתובתה ואם נימא דמהני כל אחד ימכור יעו"ש ומכירת ס"ת נראה ודאי דלאו איסור תורה היא אפילו בס"ת שכתבו לעצמו לצאת בו ובמכירתו ביטל מ"ע לשיטת הת"ח אכתי יכול לכתוב לו ס"ת אחר ובכל אופן איסור המכירה אינו דאורייתא ויש לומר דאי עבר ומכר מהני וע' תוס' תמורה ד' דבאיסור שבדה מלבו אי עביד מהני ולפי"ז נראה דה"ה איסור דרבנן הבא מאליו דלא חמיר בא מאליו בדרבנן מאיסור דאורייתא שבדה מלבו כמ"ש סברא זו הר"ן ז"ל בנדרים י"ט ד"ה ועל משקה בי מטבחייא דכן. אכן בנ"ד שלא ידע המוכר שיש איסור בדבר יש לומר דהוי מכירה בטעות כמ"ש תוס' תמורה דף ו' ד"ה שאני בההוא גברא דחבל סכינא מחבריו דחייבו אביי למיהדר אע"ג דסבר אי עביד מהני משום דלא נתכוין האי גברא לעבור והוי זכי' בטעות יעו"ש וה"ה באיסור דרבנן כיון דמטעם מקח טעות אתינן עלה וכה ראיתי בתשו' בית שלמה יו"ד ח"א סי' קצ"ה בעובדא בא' שקנה ע"א מגוי ולא ידע שיש איסור בדבר שהביא מדברי תוס' תמורה הנ"ל דהוי זכי' בטעות ועדיין ע"א של גוי היא ומועיל ביטול והעלה דתלוי בפלוגתת רמב"ם וראב"ד פ"א מה' איסורי מזבח ה"ג דלרמב"ם במקדיש בע"מ למזבח וכסבור שמותר להקדיש בע"מ קדוש ולא הוי הקדש טעות כיון דעכ"פ לגוף זה נתכוין רק שסבר מותר היא ולהראב"ד שם הוי הקדש טעות וגם להראב"ד י"ל דוקא בהקדש דבעינן גמר בלבו אבל לענין מכירה לא מיקרי מקח טעות דלא כתוס' תמורה הנ"ל יעו"ש והנה לכאורה מוכח כתוס' הנ"ל מנדרים ל"ה למעול מקבל יכול לומר התירא בעיתי כו' ופירשו ר"ן ורא"ש שם דהוי זכי' בטעות שאילו ידע שהוא איסור לא היה זוכה בו יעו"ש וזה לכאורה סתירה לשיטת רמב"ם דכיון דלא מיקרי הקדש טעות מכ"ש דלא הוי זכי' בטעות כה"ג אבל יש לומר דשם שאני דמיירי שלא ידע המקבל כלל אם הוא אסר עליו הככר וכסבור שהוא חולין בכה"ג מיקרי טעות משא"כ בידע שהוא בע"מ רק דלא ידע הדין דאסור להקדיש בע"מ לא מיקרי טעות וכן בשו"ת ב"ש הנ"ל נראה שמחלק בכך והיא דוחק ועוד יש לומר דשם במעילה שאני שמלבד האיסור היא גם הפסד ממון שצריך להביא קרבן ולשלם קרן וחומש והו"ל זכי' בטעות אבל במקדש בע"מ למזבח דאינו מפסיד כלום ואיסורא דעבד עבד לא מיקרי טעות לרמב"ם ולתוס' תמורה הנ"ל מוכח דאף בגונא דאינו מפסיד כלום כמו בחבל סכינא מיקרי ג"כ זכי' בטעות ומדמו לה להא דנדרים הנ"ל אמנם יש להקשות על תוס' הנ"ל דהא