מנחת פתים חושן משפט רעו

שהבטיח לו וצריך לומר דהכא שאני כיון דבשעה שהבטיח להם עדיין לא באו הפירות לעולם ולא סמכא דעתייהו שפיר מותר לחזור בו ול"ד למכירי כהונה דהם סמכו דעתייהו לעולם משא"כ באינו ממכיריו רק שהבטיח ליתן לו לא סמכא דעתו רק בדבר שבא לעולם בשעת הבטחתו אכן אכתי קשה בהאי דגיטין הנ"ל דלמה לי' לאוקמי במכירי כהונה נהי דבשעה שהלוה להם מה שהבטיח להם אז הוי דשלב"ל ולא סמכו דעתייהו אכתי סגי כשמפריש עכשיו לאחר שבאו לעולם ואומר שיתנם לפלוני כהן שהלוה לו ובאמירה זו אסור לחזור בו והו"ל כמכירי כהונה וע"כ לומר כיון דאין הכהן והלוי לפנינו רק הוא מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים ובאמירה שלא בפניו יכול לחזור בו ול"ד למכירי כהונה וזה סייעתא לדברי הפלאה ויש לדחות:

שם אבל במתנה מרובה. ע' בתשו' אור זרוע סי' תשמ"ח דאם הבטיח לו באמונתו אפילו מתנה מרובה סמכי' דעתי' ואסור לחזור בו ונראה דהיינו שנהוג בינינו לפעמים לומר באמונה שלי ובאו"ז שם כתב דדינו כת"כ וע' יו"ד סי' רל"ז דבעי התרה וע' ש"ך שם ומשמע שם דלא בעי התרה מדינא רק מחומרא ובאו"ז מדמה לי' לגמרי לת"כ:

סעי' י"א בהג"ה ראוי לאדם לעמוד בדיבורו. ע' סמ"ע לעיל ס"ק י"ב דהיא מקרא דהין צדק ולפי"ז היא איסור תורה וכ"ה דעת העיטור שהבאתי לעיל סי' קפ"ג והא דאמרו בב"מ מ"ט דהין צדק היינו שלא ידבר א' בפה וא' בלב היא רק אליבא דרב דסובר דברים אין בהם משום מחוסר אמנה אבל לר"י דקיי"ל כותי' קרא דהין צדק היינו שלא יחזור בו אח"כ במתנה מועטת וכ"ה דעת הרז"ה פ' הזהב וכן דעת רש"י כתובות פ"ו ד"ה פריעת והגרע"א שם בהגהותיו הניחו בצ"ע ולק"מ יעו"ש אבל דעת רמב"ן במלחמו' ורי"ף ורא"ש פ' הזהב דהאי דינא דמחוסר אמנה היא תקנת חז"ל ולא נסמך כלל על קרא דהין צדק דהאי קרא לכ"ע היא שלא ידבר א' בפה וא' בלב וזה איסור תורה וכן פסק הרב רש"ז זצ"ל בש"ע ה' מכירה סעי' ב' וכן מצאתי בשט"מ כתובות פ"ו שהשיג על רש"י שכתב דפריעת בע"ח מצוה מקרא דהין צדק דליתא דהין צדק היינו שלא ידבר א' בפה וא' בלב יעו"ש ובהגהות רע"א זצ"ל שם כיון לדברי השט"מ וע' בס' מנחת חינוך סי' רנ"ט כתב דחוזר בו במתנה מועטת עובר אקרא דהין צדק והיא מ"ע דאורייתא וכופין ע"ז כמ"ש רש"י כתובות פ"ו יעו"ש והנה מ"ש דכופין ע"ז ליתא כלל דבמתנה מועטת אין הב"ד כופין כלל כמבואר בש"ע וגם מ"ש דהיא איסור דאורייתא מקרא דהין צדק כבר כתבתי דבמחלוקת שנוי:

שם בהג"ה הר"ז ממחוסרי אמנה ע' בקצה"ח לקמן סי' ר"ז ס"ק ט' דאם מת המקבל צריך ליתן ליורשי' והביא ראי' מב"ב קכ"ג ונ"ל עוד ראי' לזה מב"מ ט"ז ניחא לי' דליקו בהימנותא לגבי בני יעו"ש אבל אם המבטיח מת ודאי אין היורשין צריכין לקיים כלל אע"ג דאמרינן התם בב"מ אע"ג דמית ניחא לי' דליקו בהימנותא היינו הוא בעצמו כיון שקנה השדה בעודנו גוסס ניחא לי' שיקוים נאמנותו אף לאחר מותו אבל על היורשין אין שום חיוב לקיים מה שהבטיח הוא קודם מותו והיינו דלא קאמר שם ניחא לי' דליקו בניו בהימנותא וכ"כ בח"ץ סי' ע' וכ"נ מדברי רמב"ן בחדושיו לגיטין דף ל' ד"ה תני דמה"ט במת צריך ליטול רשות מן היורשים דמאביהן א"צ ליטול רשות כיון שמכר לו ול"ח שאינו עומד בדיבורו עד שיחזור בו אבל מיורשין צריך ליטול רשות יעו"ש ודו"ק ומה"ט יש לדון דמי שמכר בכסף ומת אין יורשיו צריכין לקבל מ"ש דהא בגמרא אמרו דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי במי שפרע הרי דבצירוף דברים היא ולגבי יורשים הא דברים שדיבר האב לאו מידי היא ועל הכסף לבד ליכא מי שפרע מיהו להסוברים דבתרי תרעי לאו מחוסר אמנה היא ואפ"ה מי שפרע איכא לכ"ע מוכח דגם בלעדי דברים איכא מי שפרע א"כ ה"ה ביורשיו איכא מי שפרע וע' בזה בתשו' שו"מ מהדורא ה' סי' ע"ה ואינו ת"י כעת לעיין בו:

סי' ר"ה סעי' א' ואמר לשני עדים דעו. מלשון זה משמע קצת דבעינן שיזמינם לכך בלשון דעו או אתם עידי וע' בזה בבית מאיר אה"ע סי' קל"ד ובדין מודעה בפני ע"א או בפני הלוקח והלוקח מודה אם מיקרי מודעה ע' לעיל סי' קמ"ו פלוגתת הפוסקים לענין מודעה ושו"ר בשער משפט סי' פ"א ס"ק ד' הביא דברי ריב"ש סי' רל"ב בשם רמב"ן דמועיל מודעה כזו והוא ז"ל פיקפק בדבר יעו"ש:

סי' ר"ו סעי' א' ונמצא כמי שנאנס ומכר ע' ריטב"א בע"ז שם וז"ל ולמדנו מן המעשה הזה לפי פירוש רש"י ז"ל כו' דכל דמתני ואמר אי עבידנא כך וכך שדי קנוי' לך דלא מיחייב אלא היכא דעבר על תנאו מדעתו לגמרי בלא שום צד אונסא ואפילו כי האי אונסא דאנסוה זוזי בעלמא עכ"ל:

סעי' ד' שלשה אחרים ע' ש"ך דאפילו ג' אחרים בקיאים יותר וע' ריטב"א ע"א שם וז"ל מדקאמר דלמא קים להו משמע דהיכא דחזינן ודאי דאידך קים להו אפילו ר"ה ברי' דר"י מודה דדינא קאמר כיון שלא נעשית הברירה ראשונה לדעתו אבל נעשית לדעתו שוב אין שומעין לו מכיון ששמוה אבל אם עדיין לא שמוהו ודאי חוזר בו וישומו אותי אידך דידעינן ודאי דקים להו טפי עכ"ל הזהב:

סי' ר"ז סעי' א' וכבר נתבאר משפטי התנאי ע' בנה"מ דבמטלטלין ל"ב דינו תנאי ובתשו' השיב משה סי' צ"ג כתב דעכ"פ תנאי שאי אפשר לקיימו לא הוי תנאי גם במטלטלין. ונראה לכאורה דבתנאי דלשעבר אף דלא בעינן למשפטי התנאים כמו שצידד המ"ל בה' אישות ובאב"מ אה"ע סי' י"א אבל כשהתנה תנאי שאי אפשר להיות כגון אם עלה פלוני לרקיע היום שדה זו שלך התנאי בטל ומעשה קיים דדבר זה דתנאי שאי אפשר לקיימו לאו מתנאי ב"ג וב"ר ילפינן לה דנימא דוקא דומיא דשם דהוי תנאי דלהבא אלא מסברא היא דתנאי שאי אפשר להיות לא הוי תנאי והוי כמפליג בדברים כמ"ש הפנ"י כתובות נ"ו בשם רמב"ן ב"ב. קכ"ו א"כ בלשעבר כמי הכי וראיתי באב"מ לאה"ע סי' ל"ח ס"ק כ"ה שכתב במתנה עם האשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני כהן והאשה ידעה שאינו כהן דהתנאי בטל ומעשה קיים דהו"ל כתנאי שאי אפשר לקיימו יעו"ש ומוכח דפשיטא לי' דתנאי שא"א לקיימו שייך כמי בלשעבר אמנם האב"מ מתרץ בזה קושי' תוס' כתובות דף ע"ה ד"ה אבל שהקשו שם למאן דמוקי מתניתין בקידשה על תנאי מה הבדל יש בין מומין שבסתר למומים שבגלוי ומתרץ באב"מ דמומין שבגלוי כיון שידע מהם הו"ל כתנאי שאי אפשר לקיימו ומדהוצרכו התוס' לתרץ משום דמסתמא לא כיון על מומים שבגלוי שידע מהם כ"א על מומין שבסתר יעו"ש מוכח דאם התנה בפירוש על מומין שבגלוי שפיר הוי תנאי ואינה מקודשת ומוכח דסברי דבתנאי דלשעבר לא איכפת לן באפשר לקיימו וגדולה מזה שיטת רמב"ם ז"ל דבהתנה אין חילוק כלל בין מומין שבסתר למומין שבגלוי ועל כולם התנה יעו"ש וראי' לרמב"ם מירושלמי פ' המדיר ה"ז אנן קיימין מן דבתרה בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון ואין אף במומין שבגלוי טוען יעו"ש בק"ע שפירושו מורווח דלא כפ"מ שם ומבואר כהרמב"ם דבהתנה אין חילוק בין מומין שבסתר לגלוים ובש"ך שם ד"ה אבל הקשה על ירושלמי דמנ"ל הא דהתנה אף במומין שבגלוי טוען הא יש לומר דמסתמא כוונתו היה על מומין שבסתר דהא במומין שבסתר ראה ונתפייס ועוד דל"ש תנאי בדבר שנראה לכל שאין הדבר כן ויש לנו לומר שלא התנה רק לשחק בה עכ"ד והנה סברתו הראשונה היא סברת