מנחת פתים חושן משפט רעג

לענין מקח וממכר אם מועיל יד דאינו קנין הניכר וכדאי' בדמאי פ"ג מ"ב דהיה עומד ולוקח מותר לחזור בו מפני שלא משך יעו"ש כי דבריו תמוהים דפשיטא דיד מועיל לענין מקח כמו בגט ומציאה והאי דדמאי הא מבואר בירושלמי שם דמיירי בבירר ולא גמר לקנות עדיין כעין דאמרינן ב"ב פ"ח וברמב"ם שם בפיה"מ פירש שלא היה עדיין בידו כלל יעו"ש וכפי הנראה מה"ט השמיט סיפא דמשנה בחיבורו פ"י מה' מעשר דלפי פירושו מלתא דפשיטא היא. ולשיטת רש"י הנ"ל דפיו אינו קונה ול"ד ליד יש לתרץ קושי' תוס' פסחים כ"ט ד"ה בדין שהקשו על רש"י האיך משכחת לה חמץ של אחרים שמותר באכילה הא דידי' היא יעו"ש ולכאורה משכחת לה כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה במקום דאפשר לאהדורי ע"י הדחק דמותר לבולעו כיון דלאו איסור היא אלא דתוס' לטעמייהו דאית להו בכתובות דפיו קונה א"כ כשתחב לו חבירו בבית הבליעה קנאו ומחויב לאהדורי' דנעשה שם שלו והו"ל חמץ של ישראל ואפילו אם תחב לו חבירו בע"כ במקום דלא מצי לאהדורי' כ"א ע"י הדחק דבכה"ג לא קנאו כמוכח בתוס' כתובות שם ד"ה ל"צ מכ"מ כשבולעו אח"כ ניחא לי' לקנותו וקנאו במעיו ואכתי עובר על איסור חמץ דשלו היא אבל רש"י לטעמו דאין פיו ומעיו דמי ליד וא"כ חמץ של עכו"ם היא בהנהו גווני דכתיבנא ואין לומר דאכתי ליקני מטעם הגבהה כשבולעו דאדרבה ע"י הבליעה הורד למטה והגבהה דרך ירידה אינה קונה כמבואר סי' רס"ט אבל הא דאמרינן בכתובות מדלעסי' קניא ניחא דע"י הלעיסה הוגבה גם למעלה. ובזה יש ליישב קושי' המקו"ח סי' תס"ו ס"ק ב' ע"ד הה"מ ומג"א שם שהתירו להניח מלוגמא של עכו"ם על בשרו בפסח כיון דנתנו לעשות בו כל הנאתו קנאו יעו"ש ולהנ"ל יש לומר דהעכו"ם מניח לו המלוגמא על בשרו א"כ נהי דעושה בו כל חפצו במאי יקנה הא בשרו אינו קונה לו כמו פיו שאינו קונה דרק יד קונה דאורחי' בהכי ואעפ"כ צ"ל דהישראל אינו בחצירו כ"ז שהמלוגמא עלי' דאל"כ קונה לו חצירו ודוק ובעיקר סברת רש"י דפי' אינו קונה ובשט"מ אסברי' משום דאין דרך קני' בכך לענ"ד יש לומר טעם אחר לפי מה דאיתא בב"מ ט' דחצר מהלכת אינו קונה אפילו בעומד ויושב ובתוס' שם ביארו דאע"ג דחצר מטעם יד מכ"מ היד נייח וגופא היא דקא ממטי לה יעו"ש תה שייך ביד אבל הפה היא כמו גוף האדם והו"ל חצר מהלכת ול"ד ליד שנפרד מהגוף וגופא הוא דקממטי לה משא"כ הפה דהוא כמו הגוף גופא ומכ"ש במונח מלוגמא על הגוף דלא קנה מה"ט דהא הגוף חצר מהלכת היא ומיושב בזה קושי' תוס' בכתובות על רש"י מקלתה דקני דשאני קלתה דניח וגוף ממטי לה כדאי' בב"מ ט' אמנם לשיטת הר"ן גיטין כ"א דיד ל"ד לחצר מהלכת דחצר מהלכת היינו שמהלכת שלא לדעתו אבל יד מהלך לדעתו יעו"ש א"כ גם פיו וגוף קונה דל"ד לחצר מהלכת כלל והנה בכל הקנינים שתיקנו חז"ל בעינן דרכו בכך ומה שאין דרכו במשיכה אינו נקנה במשיכה ע' סעי' י"ג והגבהה קונה אף בדבר שאין דרכו בכך כדאי' בסמ"ע לקמן סעי' י"ג ובש"ע סעי' ד' והיא מבואר בגמ' ב"ב וברא"ש שם ולזה כיון השט"מ כתובות ל' ד"ה דאי בעי גחין דהגבהה היא הגדולה שבקנינים וקצ"ע בהא דפריך בב"מ ט' אהא דקאמר שם רכוב בעיר מ"ט לא קנה לפי שאין דרכן של ב"א לרכוב בעיר אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת כו' ומאי קושיא הא הגבהה עדיפא דקונה בכל מקום אף בדבר שאין דרכו בכך אבל רכוב כקנין משיכה היא ובעינן דרכו בכך ויש ליישב:

סי' קצ"ט סעי' ג' ויש מי שכתב כו'. וכתב עוד בלקוטי מהרי"ל שם שראה נוהגין במוכרי יין והתחילו הבריות להביא מן היין לשתות שוב לא מצי המוכר לחזור ולהחזיק אותו יין שבאותו חבית לעצמו ואין ד"ז נמצא בשום פוסק אך סברא היא דיש לדמותו למיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ה"נ לא שנא יעו"ש:

סעי' ד' בהג"ה אבל הקדש וצדקה ע' קצה"ח ס"ק ג' שתמה על רמ"א והנה המעיין בחדושי רשב"א קידושין כ"ט יראה שדעתו לחלק כסברת המרדכי דגנאי היא לקדשי שמים להתנהג במדה שמקבלין עליו מי שפרע יעו"ש ולפי"ז א"ש פסק רמ"א כמ"ש בקצה"ח וגם בחדושי ריטב"א שם בקידושין יראה שמחלק בין הקדש ליתומים משום דבגזבר שייך מי שפרע אבל קטן לאו בר הכי הוא יעו"ש א"כ צדקה דאיכא גזבר דמי להקדש. ונראה שבמכוון שינו הקדמונים הנ"ל מתירוץ התוס' דלדידן דקיי"ל מעות קונות א"כ גם יתמי דינם מה"ת במעות כמו הקדש וע' בחכמת שלמה גיטין נ"ב שנדחק לישב דברי התוס':

סי' ר' סעי' א' בהג"ה אם משומר לדעת המוכר ע' קצה"ח ס"ק ב' הביא דעת השט"מ דהא דדעת אחרת מקנה לאו משום דהמוכר ישמרו רק דממילא משתמר כיון דאינו רוצה לזכות רק לזה א"כ אין שום אדם יכול לזכות בו יעו"ש שהביא ראי' ברורה לזה מב"מ ק"ב ונ"ל שזה ג"כ דעת הראב"ן המובא בש"ך לקמן סי' ר"ס ס"ק ט"ז וע' סמ"ע סי' רס"ח ס"ק ט"ז. ובחדושי הקשיתי ע"ז בהא דאמרינן בב"מ י"א מ"ט כיון דקאי גבי' הו"ל חצירו וזכתה לו ובעי להוכיח מזה דבעינן עומד בצדו כדי שיהא משתמר דלכאורה תמי' טובא דהא בלא"ה שלו היא כ"ז שלא שכח גם הוא וכמ"ש רש"י שם וע' במהרמ"ש שם והאיך שייך זכיה בזה וראיתי בשט"מ שם שהרגיש בזה וכתב כיון דשכחוהו פועלים הו"ל כאילו יצא מרשות בעל הבית אף דהעניים לא זכו בו עדיין ושפיר מועיל זכייתו שלא יהא שכחה אבל קודם ששכחוהו פועלים הוי שלו לגמרי ול"ש זכיה יעו"ש והנה אף דכ' בשט"מ שם דיצא מרשותו והוי הפקר אי אפשר לומר דבשכחת פועלים הוי הפקר ממש ויכולין עניים או אפילו עשירים ליטלו דזה ליתא דקודם ששכחו בעה"ב שלו היא ואסור לשום אדם ליטלו רק כונתו כיון דשכחוהו פועלים יצא קצת מרשות בעה"ב דאם ישכח גם הוא יהיה שכחה ולכך יכול לזכות בזה הזכות שיצא מרשותו והשתא תקשה לדעת השט"מ הנ"ל דהא דדעת אחרת מקנה ל"ב משתמר משום דעכ"פ אי אפשר לשום אדם לזכות בו ממילא מיקרי משומר א"כ שוב האיך נוכל לומר דלכך בשדה לא הוי שכחה משום דזכתה לו שדהו אבל בעיר הו"ל חצר שאינה משתמרת כיון דאינו עומד בצדה לא זכה הא כיון דאסור לשום אדם ליטלו וכמו שביארתי א"כ שפיר הו"ל משתמר וכמו בדעת אחרת מקנה ובכה"ג הא גם לריב"ח ל"ב עומד בצדו ובגמ' משמע דלא אידחי לה האי סייעתא לריב"ח מהא דבעיר הוי שכחה גם לבתר דמסיק דעת אחרת מקנה שאני ונראה בזה דהנה הריב"ח הובא בנימו"י כתב דטעמא דחצר המשתמרת מועיל במציאה היא מטעם יד דכיון דכל מה שיש לאדם הוא מניחו בחצר המשתמרת הוי כיד אריכתא משא"כ בגט דחוב היא אינו מניח בחצר המשתמר ולא הוי כיד יעו"ש ולכאורה מדברי הגמ' ב"מ ק"ב ושט"מ הנ"ל סתירה לזה דהא בגמרא ב"מ ק"ב במצא שם מציאה בעיר דאסוחי אסחו דעתייהו זכה הא מכ"מ ל"ש לומר דהשדה יחשב דהא עכ"פ אין דרך להניח בחצר זה שאינו משתמר מפני הגנבים דנהי דהחפץ משומר יד מיהו לא הוי ושליחות הא ל"ש בחצר במציאה לדעת רש"י בסוגיא ד"ה מתנה ולרנב"ר שם. ומוכרח לומר דדעת השט"מ דלא כרנב"ר אלא דחצר המשתמרת כיון דהחפץ משומר אף דלא מיקרי יד בכה"ג כיון דאין דרך להניח חפציו שם מחשש גניבה מכ"מ קונה מטעם חצר ועל הוכחת רנב"ר הא חצר אינו מטעם שליחות במציאה דליכא בעל הממון ומגו דזכי לנפשי' ל"ש בחצר יש לומר כיון דמרבינן חצר