מנחת פתים חושן משפט רע

למכר וכן גם לרח"כ ודעימי, אין חילוק כלל וצ"ע על הש"ך שכאן לא עירער כלום:

סעי' י' בהג"ה אלא בערבון בעלמא ע' תשו' בי"ש ח"ב יו"ד סי' קפ"ז דאדרופין הנהיגין היא בתורת התחלת פרעון וקנה הכל ואין דינו כערבוני יקון דמיירי שנותן בפירוש רק בערבון ובפ"ת לקמן סי' ר"ז ס"ק נ"ג בתשו' מים חיים ס"ק י"ג כתב סברא להיפוך דנתינת אדרויף שלנו אין כונתו כלל לקנות באדרויף רק שיהיה אדרויף קנוי ומחול אם יחזור בו יעו"ש ולפי דבריו המוכר יכול לחזור בו ואין עליו אפילו מי שפרע וכשהלוקח חוזר יוחלט האדראן והיא תמי' לומר שדעת הלוקח בנתינת אדרויף להעדיף כח המוכר לגמרי ולגרוע כוחו שיהיה תמיד הברירה ביד המוכר לחזור בו ואם כי בזה סברתו טובה דסתם נותן אדראן הוי כאומר שיהיה מחול אם יחזור בו אבל מסתמא נמי היא בתורת התחלת פרעון שיקנה נגד הכל והוי כמו בפירש שיקנה נגד הכל דגם בערבוני מחול קנה הלוקח הכל כמבואר ולפי"ז בקנה מטלטלין באדרויף קונה הכל למי שפרע ואם חוזר בו הלוקח נחלט האדרויף ביד המוכר ממש כמו בהיה מדובר בפירוש החלטת האדראן ואם הלוקח חתר בו והמוכר אינו מספיק א"ע בהחלטת אדראן מחויב הלוקח במי שפרע ומכ"מ נראה דאין הלוקח מחויב לקבל מי שפרע רק כשהמוכר יחזיר לו האדראן דיכול לומר קי"ל כהפוסקים בסי' ר"ז דגם במוחל האדראן הוי אסמכתא וכיון דלגבי קבלת מי שפרע הלוקח מוחזק אפשר דיכול לומר קי"ל ולא יקבל מי שפרע עד שישליש לו האדראן:

סעי' י"א מכר שדהו מפני רעתה. מסתימת לשון הגמ' דהפוסקים משמע דוקא אם בשעת מכירה היתה רעה אבל אם בשעת מכירה היתה יפה ונתקלקלה קודם נתינת יותר המעות ועייל ונפיק אזוזי בטל המקח וצ"ע למה דהא בלא מכר מפני רעתה אין המקח בטל רק ע"י דעייל ונפיק אזוזי ע' סעי' ט"ז א"כ אם המכר הורע אחר המכירה דיש לומר הא דעייל ונפיק אזוזי כדי שלא יחזור בו הקונה הו"ל כלא עייל ונפיק אזוזי ולמה יבטל המקח:

סעי' י"ג ה"ז ספק. ויש להסתפק דאם מכר שדה שוה מנה במאתים ולקח אדראן מנה והמקח הוא אצל המוכר דאפשר דבזה כשעייל ונפיק אזוזי בטל המקח דהא אין לומר דירא שהלוקח יחזור בו דהא יש לו בידו מנה של הלוקח וגם המקח שוה עכ"פ מנה ונראה כיון דהמכירה היה כמפני רעתה תו אף דעייל ונפיק. עתה אזוזי לא בטל מקח דאמרינן לא מפני זה מכר וע' לקמן סעי' ט"ו:

השמטה לסעי' י' וחזר בו הלוקח ע' בב"י בשם נימו"י וראב"ד דאין הלוקח יכול לחזור בו רק המוכר ובש"ע פסק כהרא"ש וצ"ע שסתם ולא הביא דעת החולקים עליו וע' בב"י כתב שדעת נימו"י מסתבר ובשט"מ הביא בשם הרמ"ך דאין הלוקח יכול לחזור בו כשהמוכר אומר מה דהדרנא אזוזי לאו לבטל המקח רק הייתי חפץ במעות ואפשר דכשהמוכר אומר כן גם הרא"ש מודה:

סעי' ט"ו הא דאמרינן דכי עייל ונפיק אזוזי לא קנה ע' ט"ז יו"ד סי' רל"ו ס"ק י"ג ומדבריו יש ללמוד דהא דבעינן להני תנאי דעייל ונפיק ודחוק למעות היינו באם הלוקח היה אונס דלא היה לו מעות אבל באם היה לו מעות ולא נתן לו בכל גווני בטל המקח וע' תשו' בי"ש חו"מ סי' צ"ח וע"ע בתשו' בי"ש הנ"ל סי' פ' שנוטה לומר דדוקא בקנין גמור לא נתבטל המכר רק בדעייל ונפיק אזוזי אבל אם המכירה היה בדשאב"ר שהיא רק בתורת חוב על המוכר כרוב המסחרים שבזמנינו כיון שלא שילם הלוקח בזמנו נתבטל החוב מהמוכר יעו"ש:

שם והדיין רואה ע' בפרישה שאם הדיין רואה שדחוק למעות בשעת זמן הפרעון מסתמא אמרינן שמכר ג"כ מפני כן יעו"ש:

סעי' ט"ז אבל לא עייל ונפיקב יומי' לשון הרמ"ה בטור אבל לא עייל ונפיק ביומי' לא תלינן דמשום דדחיק למעות זבין יעו"ש ומדבריו משמע קצת דאם ידעינן בבירור שמכר רק מפני דוחק המעות אפילו בלא עייל ונפיק אזוזי ביומי' רק אח"כ בטל המקח אבל מדברי הרא"ש שבטור מוכחי לכאורה להיפוך ונראה הטעם דאע"ג דבאמת מכר מפני שדחוק למעות כיון דלא עייל ונפיק אזוזי ביומי' מחל המוכר על תנאי דנתינת המעות בזמנו ולפי"ז נראה דאם גלוי לב"ד שמכר רק מפני דוחק המעות כגון שהמוכר צריך לשלם אז ביום שקבוע זמן הפרעון ללוקח והלוקח לא היה באותו יום בביתו שפיר בטל המקח אף דלא עייל ונפיק אזוזי כיון דיש למוכר טעם ואמתלא שמשו"ה לא עייל ונפיק דידע שהלוקח אינו בביתו ושוב אין הוכחה מזה שמחל על תנאי נתינת המעות ממילא בטל המכר כיון שמכר רק מפני דוחק המעות ובזה גם הרא"ש מודה ודו"ק:

שם דכל דפורע ביומי' כפורע מיד דמי ע' בתשו' צ"צ סי' ק"כ הוכיח ד"ז דביומא כמיד דמי מר"ש פ"ט דטהרות ותמהני עליו שלא הביא מכאן וע' תוס' שבת י"ד ע"ב ד"ה ואלו וע' קידושין ז' כל ביומי' מונה והולך הוא ונראה דאף במוכר ליתן לו מעות מזומן תיכף אף דבכה"ג ל"ב עייל ונפיק אזוזי כלל כמ"ש בנה"מ ס"ק ז' מכ"מ יש לו ללוקח זמן ליתן כל היום וכן משמע בטור וכן כתב בבית מאיר אה"ע סי' ק"כ. וצ"ע באם שילם לאחר שקיעת החמה מאי דלכאורה בלשון בני אדם הלילה הולך אחר היום ויש לו זמן גם בלילה ועמ"ש לקמן סי' ר"ז:

סי' קצ"א סעי' א' אע"פ שאין שם עדים כלל והיינו כיון שכתב יד המוכר או חתימת ידו היא מועיל בלי עדים אבל באינו כתב יד המוכר ולא חת"י ודאי בעינן עדים וע' בהפלאה כתובות מ"ג דשטר מכר בלי עדים אינו מועיל וכונתו כנ"ל וע' בית מאיר אה"ע סו"ס קל"ג מה שפיקפק על דין דכאן ודבריו אינם מוכרחי' כלל וע' במקו"ח סי' תמ"ח בעשה שליח למכור קרקע שלו והשליח חתם א"ע בשטר מכר אינו מועיל כיון דלא מוכח מתוכו יעו"ש:

סעי' ב' בד"א במוכר שדהו מפני רעתה ע' תשו' מהר"י ברונא סי' קע"א שכתב דבכל גווני דגמר ומקנה כגון בעובדא דר"ג וזקינים שחפץ להוציא טבל שלו מת"י כדין הו"ל כמוכר שדהו מפני רעתה דמועיל שטר בלי כסף יעו"ש:

סעי' ג' שטרי קנין הם. ע' בקצה"ח שכתב ששטר מכר צריך הנייר להיות משל מקנה וכן שכר הסופר יעו"ש ובאמת שכן מבואר נמי בתוס' ב"ב כ"א ד"ה אע"פ אבל לקמן סי' רל"ח מבואר דלוקח נותן שכר הסופר והיא מבואר במשנה ב"ב קס"ז ושו"ר בנה"מ כתב בשם רמב"ן דאקנוי אקנו לי' רבנן כמו בגט יעו"ש וכ"מ מלשון הרמב"ם פכ"ד מה' מלוה דנקיט לשטר מכר וגט כחדא דבתרוייהו האשה והלוקח נותנין שכר הסופר אבל צ"ע דא"כ מאי פריך בגמ' ב"ב שם אהא דהלוקח נותן שכר הסופר פשיטא הא הוצרך לאשמעינן דאקנוי אקנו לי' רבנן. והנה לרמב"ן הנ"ל נראה דרק שכר הסופר אקנו לי' אבל גוף הנייר צריך המוכר שיתן דהא גם בגט הדין כן כמבואר באה"ע סי' ק"כ דהנייר לא אקנו לי' לבעל וע' בשיורי שט"מ ב"ב קס"ח הלוקח נותן שכר כלומר שכר הסופר ודמי השטר כו' יעו"ש ומבואר דגם הנייר הוא של הלוקח אבל יש לומר דשם מיירי בשטר ראי' וכ"מ מסוף לשונו שם אבל בשטר קנין בעינן עכ"פ שהנייר יהיו של המוכר וע"ד הרמב"ן הנ"ל דשכר הסופר אקנו לי' רבנן למוכר כמו בגט יש להקשות מהא דגיטין כ' דפריך מזקן א' שהיה מלוה לכל בני הכפר והוא כותב בכת"י ואחרים חותמים ואמאי הא בעינא ס' המקנה וע' בתוס' שם והא שם לא נזכר כלל מי נתן הנייר ויכול להיות באמת שהמקנים נתנו הנייר משלהם רק דזה מוכח דהלוקח כתב השטר ויש להבין מה איכפת לן במה שהלוקח כותב השטר והא לא חמור קנין מגט ובגט סגי אם הסופר כותב רק דאם נוטל שכר צריך הבעל ליתן ומפני תקנת עגונות אמרו שהיא תתן ואקנוהו לבעל ובח"מ אה"ע סי' ק"כ מבואר