מנחת פתים חושן משפט רסט

דבשעה שהחזיקו לא נתכוונו להחזיק לגמרי דהא מספקא להו אם יש לו יורשים או לא כמו שהוכיח סופו על תחילתו ששמעו לבסוף שהיה לו בן או אשתו מעוברת עכ"ל וא"כ גם בנ"ד יש לומר דלא הוי התחלה בעוד שלא גירש את אשתו דרפוי מרפיא דלמא לא יגרש כלל, אבל באמת הא ליתא דאין מקום כלל לדמות ענין שדכנות לקנין חזקה דבעינן כוונה לקנות וכיון דרפוי מרפיא הו"ל כלא כיון לקנות והמהרא"ל הנ"ל דמייתי ראי' משם לענין שדכנות היינו לפי פירוש רמב"ם דלאו משום דלא כיון לקנות אלא דע"י השמועה ששמעו אח"כ פקעה החזקה דמעיקרא משום דאסחו דעתייהו וא"כ מכ"ש בשדכנות כן כיון דעשו אח"כ שידוך אחר כבר אסחו דעתייהו משידוך הראשון ופקע כל זכות השדכן ובאמת שבדברי המהרא"ל הנ"ל בטעם רמב"ם משום דאסחו דעתייהו מבואר להדיא בירושלמי יבמות פ' החולץ סוף ה"א משום יאוש וע' בש"ך שם הקשה דהא בדבר שברשותו אין יאוש מועיל יעו"ש. והנה אמת נכון שבדבר שברשותו אין יאוש מועיל כמ"ש רמב"ן במלחמות פ"ב דב"מ ועמ"ש לקמן בה' אבידה בזה מכ"מ ל"ק קושי' הנ"ל דהא הירושלמי שם מיירי בהחזירו הנכסים וא"כ שוב אינם ברשותו ומועיל יאוש. ועכ"פ בנידון דידן שהתחיל השדכן טרם שגירש דל"ש יאוש דאדרבה אנו רואין שהיה מצפה שבודאי יגרש אותה כאשר התפשר עמה ודאי מיקרי התחלה ולענין קנין לא מהני לרשב"ם משום דהוי קנין מרופה ול"ש זה כלל בשדכנות ועוד דגם שם הא ביאר רשב"ם דלא כיון לקנות דהא מספקא להו אם יש לו יורשים או לאו כמו שהוכיח סופו על תחילתו כו' יעו"ש והכא אדרבה הוכיח סופו שבאמת גירש האברך הנ"ל את אשתו ומעיקרא סמכו דעתם של הצדדים לשידוך זה וע"כ בנ"ד הוי הראשון מתחיל גמור ול"ד כלל לנידון מהרא"ל הנ"ל וכה"ג מחלק הש"ס בכ"ד בין דחוי מעיקרא דלא מיקרי דיחוי לנראה ונדחה דהוי דיחוי ע"כ תשובתי. וע' בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' ל"ו כתב דאם סרסור לא תבע ש"ס עד שלש שנים ודאי מחל יעו"ש ונראה דלא סמך ע"ז לחוד רק צירפו לסניף לטעמים אחרים שהיה שם יעו"ש:

סי' קפ"ז סעי' א' במקום שאפשר להביא עליו עדים ע' נה"מ ס"ק א' מה שהשיג על מהרי"ט ובס' משפט שלום הביא מרמב"ן במלחמות פ' חזקת דמיגו מהני אף במקום שעדים מצוים והשיג מזה על נה"מ וליתא לענ"ד דגם כה"מ מודה דמיגו מועיל אף במקום עדים כרמב"ן אלא דהכא שאני דגם לבתר המיגו צריך לישבע שבועת השומרים מה"ת וכיון דיש רואין ל"ש שבועה ורמב"ן שם לא מיירי משבועה דשם כשיש לו מיגו א"צ שבועה מה"ת וכן מוכרח מנה"מ גופא ס"ק ג' דכל היכא דנאמן במיגו לגמרי נאמן אף במקום עדים רק בשומרים אף בכה"ג אינו נאמן ועכ"פ מוכח דבכל דוכתי מועיל מיגו אף במקום רואין. ועיקר דבריו שבס"ק ג' אינו מוכרח כי הוא מפרש בזה דברי רמב"ם שכתב וכן הדין בטענת שומרים ובב"ח וסמ"ע פירשו באופן אחר. וקצת יש לקיים דינו מטעם אחר דהא גם כשיש לו מיגו צריך לישבע היסת וכיון דיש רואין ל"ש שבועה ואע"ג דלאו שבועת שומרים מיקרי הא לרמב"ם בכל שבועה כן אבל נראה דדוקא בשבועת התורה או בשבועה כעין של תורה אבל בשבועת היסת לכ"ע נאמן בשבועה אף שיש רואין ושו"ר בקצה"ח לקמן סי' רצ"ד ס"ק ב' שהביא דברי רמב"ן במלחמות הנ"ל:

שם או דבר שגלוי וידוע ע' מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' פ"ח מוכח מדבריו דכל שאינו רה"ר לשבת ולטומאה א"צ להביא עדים יעו"ש מכ"מ בידוע שהיה שם עדים ודאי אף ברה"י כשיש רואין צריך להביאן:

סי' קפ"ח סעי' א' אין העכו"ם נעשה שליח ע' תשו' מבי"ט ח"א סי' קמ"ה כתב דהא דאין שליחות לגוי היינו בינו לבין ישראל אחר אבל ישראל שמינה שליח לגוי שיקנה לו או ימכור לו וקנה או מכר בין מגוי או לגוי בין מישראל או לישראל כיון שקנה או מכר כדין כו' הרי הוא קנוי לישראל המשלחו יעו"ש כי דבריו צריכים ביאור ויעו"ש עוד במבי"ט דעכ"פ כליו של הגוי קונים לישראל המשלח ועמ"ש לעיל סי' קפ"ג סעי' ב':

סעי' ב' אינם נעשים שלוחים ואם קטן נעשה שליח לזכותו ע' ב"ש אה"ע סי' ל"ז ס"ק ט' שהיא מחלוקת הפוסקים וצ"ע בחרש ושוטה מאי ועמ"ש לקמן סי' רל"ז:

שם ולא היה לו לשלח אלא עם בן דעת ואפילו בהגיע לעונת הפעוטות חיוב כיון שאינו בן י"ג שלימים לקטן וי"ב לקטנה שהמפקיד ביד א' אין לו למכור לקטן כ"כ בנה"מ לקמן סי' רל"ה ס"ק א' וכן מצאתי להדיא בתשו' רשב"א ח"ג סי' רצ"ט יעו"ש:

סי' קפ"ט סעי' א' בס' משפט שלום האריך בדברי רמ"א בתשובה דמצוה לקנות ולמכור לישראל מקרא דקנה מיד עמיתך כדדריש בת"כ אפילו לישראל בפחות ובתשו' תוע"ר חולק על רמ"א ומצאתי בתשב"ץ ח"ג סי' קנ"א להדיא כרמ"א וכתב דלשוה בשוה לא הוצרך קרא דהא לענין מכירה קרוב ושאינו קרוב קרוב קודם כדלעיל סי' קע"ה יעו"ש ונראה מדבריו דהא דקרוב קודם היינו אפילו כשאינו מפסולי עדות לו רק כל הקרוב איזה קורבה שהיא קודם מהרחוק ועיקר הוכחת התשב"ץ הנ"ל צ"ע דהא דקרוב קודם נראה דהיא כמו מצרן והיינו בקרקע דוקא וקרא הוצרך להקדים לישראל במטלטלין ונראה מזה דדעתו דקרוב קודם היינו גם במטלטלין וכן מסתבר ועדיין צ"ע דהא דקרוב קודם נראה דהיא רק מתקנת חז"ל כמו בר מצרא והאי דרשה דמיד עמיתך לכאורה דרשה גמורה היא מה"ת ונראה דדעת התשב"ץ דגם דרשת ת"כ היא אסמכתא או שגם ענין מצרנות גופא מה"ת היא מקרא דועשית הישר והטוב ועמ"ש סי' קע"ה:

שם בהג"ה ואפילו מחלו זל"ז אח"כ לא מהני לכאורה נראה דמקח שנקנה רק למי שפרע שפיר מועיל מחילה כיון דאינו קנין גמור רק דאם חוזר בו צריך לקבל מ"ש והו"ל כמחל לו כמי שפרע:

סי' ק"צ סעי' ז' במקום שאין דרך לכתוב שטר ונראה אף שלוקח זה דיבר בפירוש שיעשה לו המוכר שטר אינו יכול לחזור בו רק כשהיה תנאי שיוכל לחזור בו כמ"ש תוס' ב"מ ק' ד"ה דמי. וע' במ"ל פ"א ממכירה הביא בשם הרב מהר"א ראזאניס שקיבל מרבותיו דהאי דינא דמקום שדרכן לכתוב שטר לא קנה היא במכר דוקא אבל במתנה כל שעשה איזה קנין זכה אף שדרך לכתוב שטר דמקבל מתנה סמכא דעת דהו והמ"ל פיקפק עליו ומצאתי בתשו' מהר"ם ב"ב סו"ס תתק"ז כתב להדיא כהמהר"א ראזאניס יעו"ש:

סעי' ט' והניח משכון עליהם לא קנה ובהבטיח מתנה לחבירו ונתן לו משכון וא"ל שלא יחזור לו המשכון עד שיתן לו המתנה דעת רח"כ בתוס' קדושין ח' דיכול לעכב המשכון עד שיתן לו וכ"ה דעת המרדכי בקידושין שם והגהמ"י הובאו בש"ך לעיל סי' ס' ס"ק כ"ב וחש להם לדינא וכ"כ בתומי' שם ולפי שיטות הנ"ל נראה לכאורה דגם במכר כן כשקנה ממנו דבר ונתן לן משכון שלא יחזור לו עד שיתן לו כך וכך דמי המקח דג"כ יכול המוכר לעכב המשכון עד שיתן דזה מועיל כעין התחייבות לשיטת רח"כ ודעימי' והא דאיתא בגמ' שם בעובדא דהאי אמתא דיכולין לחזור בהן היינו שם דאיקור אמתא ורוצה המוכר לחזור בו והיא ודאי יכול לחזור בו כי המשכון אינו קנין וכן גם הלוקח שנתן המשכון יכול לחזור בו כשנתן המשכון בסתם בעד המקח ולא אמר לו בפירוש שלא יחזור לו עד שנתן לו כך וכך אבל באמר לו בפירוש נראה שהדין כמו במתנה ולדברי בעה"ע שהובא בש"ך הנ"ל פשיטא דאין חילוק בין מתנה